בהודעות II
המבחן בתקשורת בא והלך. הדבר היחיד שרציתי לעשות אחריו היה ללכת לישון, וזה מה שעשיתי. התעוררתי בבוקר למחרת בהרגשה משונה. התמתחתי במיטה, מפוהקת, והעברתי יד עצלה בשיערי המבולגן. שפשפתי עיניים עייפות וקמתי מהמיטה שחרקה קלות, נכנסת לזוג נעלי בית. כשיצאתי מהחדר, סתורה כולי, פיהקתי שוב. "מה זה הפיהוק הזה?" שמעתי קול לוחש באזני, וכמעט חרגתי מעורי מרוב חרדה. "אבא!" קראתי בבהלה מהולה בכעס. "כמעט חטפתי התקף לב!" הוא צחק לכיווני, נטל את העיתון והלך למטבח עם כוס הקפה הנצחית בידו. "אררג," מלמלתי לעצמי בזעף מה, ואחרי ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים, דידיתי לכיוון המטבח, אוספת שיערות מרדניות בסיכת ראש. "מה חדש?" צנחתי על הכיסא, לוקחת לגימה מהשוקו החם שהכין לי ונשנקת קלות: רותח! נשפתי על המשקה החום-שוקולדי ושמעתי את אבי מקריא את כל חדשות היום בקצרה. לאחר מכן הוא אמר: "טאלי, רוצה לשמוע משהו שיעניין אותך?" "הממ?" המהמתי, והרמתי את העיתון, מרפרפת בו בחוסר-תשומת-לב. "קנית לי אייפוד?" "לא, עדיין לא," הוא אמר בחיוך. "אז מה כן יעניין אותי?" שאלתי, מגיעה לתשחץ היומי. "הגיע אליי לקוח חדש, אנגלי," הוא אמר. חושיי נדרכו, אבל עשיתי עצמי כלא שמה לב לדבריו. "אוקי," אמרתי ולקחתי עט, מתחילה לפתור את התשחץ. "הסודוקו שלי, כן?" הוא ווידא שאני זוכרת, ואחרי שהנהנתי בראשי, הוא המשיך: "בכל אופן, איכשהו השיחה התגלגלה על להקות בריטיות – ביטלס ועוד כמה... באס-- משהו." "באסטד, אבא," תיקנתי אותו. "מגיש חדשות ישראלי, שש אותיות, מתחיל בסמך ומסתיים בקוף. באמצע יש גם קוף." "סוקניק?" הוא אמר. "יש!" קראתי בתרועת ניצחון, משלימה את המילה. בלי להרים את ראשי אמרתי בסתמיות-מעושה: "ואת מקפליי הזכרת?" אבי צחק. "ידעתי שזה הדבר הראשון שיעלה לך לראש." "לא נכון!" מחיתי נמרצות. "חשבתי גם על בלו וסאם 41 --" 'הם בכלל בריטים, סאם 41?' תהיתי ביני לביני. "-- לא חשבתי רק על מקפליי!" "אוקי, אוקי," הוא הרים ידיים בהתגוננות, ואני חייכתי. "אז מה הוא אמר לך? כשהזכרת את מקפליי, אני מתכוונת." חזרתי לתשחץ שלי. הרמתי את כוס השוקו לשפתיי כששמעתי את אבי אומר: "הוא מכיר אישית את המנהל שלהם." הכוס החליקה מידי וצנחה על השולחן. נתזים של נוזל שוקולדי נשפכו על השולחן הלבן, ואני רק בהיתי באבא שלי. "אתה צוחק עליי." "נשבע לך שלא," הוא אמר. "תנקי, בבקשה, את מה ששפכת," הוסיף. "אוקי," מלמלתי, הלומת-רעם. נטלתי מפית בידי ובמעומעם, תוך כדי שאני סופגת את השוקו שנפח את חייו בצורה כה זדונית והכתים את השולחן הלבן בכתמים כהים, שמעתי אותו ממשיך לדבר: "הוא אמר שהוא מוכן לנסות להשיג לי כרטיסי VIP למסע הופעות החדש שלהם --- זה יהיה באוגוסט השנה, עוד חודש ---- הוא מוכן להשיג לי מקסימום שלושה כרטיסי VIP----" "אבא!" לא יכולתי יותר. הוא הפסיק לדבר, צוחק. "מה, טאלי?" "אבא! אני רוצה! רוצהרוצהרוצהרוצהרוצה!!!!!" תפסתי בידו בתחינה. "בבקשהבבקשהבבקשה!!" "נראה מה אימא שלך תגיד," הוא ניסה להתחמק. "לא! אתה תאשר לי! נכון אתה תאשר לי?" לא עזבתי את ידו ולו לרגע. "אני מאשר, אבל מה אימא שלך תגיד?" הוא שאל, וחילץ בעדינות את ידו מאחיזתי, מעסה את זרועו חסרת התחושה. "תראי מה עשית, טאלי," הוא הוסיף, צוחק, "כמעט שיתקת לי את היד!" "אתה מאשר? יששששששש!!!!" בנקודה הזאת התחלתי לקפוץ ברחבי החדר, מפזזת ומצווחת באושר. "ואימא גם תרשה לך," הוא הוסיף. "בתנאי אחד." קפאתי באמצע קפיצה. "מה?" שאלתי בחשדנות. ידעתי שזה היה טוב מכדי להיות מציאותי. לאט לאט ריחפתי מטה, נוחתת לרצפה ולמציאות. "מה התנאי שלכם?" "תוציאי ציונים," הוא אמר ביובש. "הא?" ברגע ההוא כבר כמעט נקברתי ברצפת המטבח מרוב כובד-התנאי. "ציונים נורמליים," הוא הבהיר. "לא חמישים. ולא ארבעים. שישים-שבעים ומעלה." "אוףףףףף," נפלטה האנחה מפי. "דאמט." "נו?" הוא האיץ בי לאחר שתיקה ארוכה. "את מקבלת?" "כ-כן." רפיון ידיים השתלט עליי – מחרתיים מבחן ב-#C, שבוע אחר כך בסטטיסטיקה... איך אני מוציאה ציונים? איך?! אבל מהצד השני של המאזניים עמדו שלושה כרטיסים שזהרו באור זהוב וקרצו לי בגיחוכים ממזריים: אנחנו כרטיסי VIP! קחי אותנו! קחי אותנו! אז הסכמתי. בתקווה לטוב.