itaikuskus
New member
לבקשת ציף
אלווין לי היה גיטריסט (וסולן) להקת ten years after שחוץ מחומר מקורי, הייתה מנגנת גרסאות קאברים יצירתיות ומורחבות לקטעי בלוז ורוקנרול מוכרים. יכולת האילתור והטכניקה הנהדרת שלו, הכריזמה שיש בו והטאץ', גורמים לי להתענג על כל צליל שהגיטרה שלו מוציאה. ג'ון פוגהרטי היה גיטריסט (וסולן) להקת creedence clearwater revival הנהדרת. בכיתה י' היינו הולכים לשבת בספריה, למטרה אחת בודדת, שהיא-לחטט בעותקים ישנים (משנות ה90 יעני) של guitar world ולבדוק אם יש שם דברים שוים (והיו). נפלתי על תמונה על עמוד שלם בשחור לבן של גיטריסט על רקע אולם מלא, והבעת פניו אומרת הכל. זה היה ג'ון פוגהרטי, הוא חי את המוסיקה, כל תו שהוא ניגן בעזרת אצבעותיו (בדיוק כמוני, אנחנו לא צריכים מפרטים), כל תא עור שהוא חרך, וגם היה לו קול מדהים בנוסף.. ג'ף בק היה בין השאר הגיטריסט של yardbirds בשנים הכי פרודוקטיביות שלהם ויחד איתו הם הוציאו את roger the engineer המהולל. הוא הכניס קצת מוזרות לאולד סקול בלוז, ונתן סטנדרטים חדשים למה בדיוק צריך לעשות עם הגיטרה שלך. יש איזה סרט ישן שאינני זוכר את שמו שבמהלכו גיבור הסרט נקלע לאולם שבו היארדבירדז מנגנים...כריס דרייה,קית' ראלף,המתופף שאני לא זוכר,ג'ף בק וגיטריסט צעיר בשם ג'ימי פייג' (שאליו אני אגיע בהמשך), הם עשו את the train kept a rolling ובמהלך השיר מתחילים רעשי לוואי במגבר של בק, במהר מאוד מאבד את סבלנותו,עושה עם הגיטרה חור במגבר, מרסק את הגיטרה כאילו היא מקרטון וגורם לקהל לריב מכות על השברים. נהדר. פיט טאונסנד היה ועדיין גיטריסט להקת the who, שעליהם אין צורך להרחיב את הדיבור. פיט נתן הופעות פומפוזיות וכתב שירים נהדרים, התלבש מהודר ומצחיק, רקד על הבמה וריסק את הגיטרה כל פעם מחדש לחתיכות. תנועת הפריטה שלו, כאילו הוא מכדרר כדור באולינג היא אחת מאבני הדרך לגיטריסטים ברוקנרול, ובכלל הוא הוציא מהגיטרה שלו צלילים שלא נשמעו קודם, הרבה בעזרת הפידבק המאסיבי שקיבל מהמגבר. ג'ימי הנדריקס שהוא ג'ימי הנדריקס, שינה את פני המוסיקה מקצה לקצה. הוא הפך את הגיטרה החשמלית מכלי שמלווה ומרכיב חלק מ"להקת קצב" לכלי מוביל ללא גבולות ומעצורים. סיפור חייו הטראגי מוסיף למיתוס ולייצוב שמו כ"גורו" של כל גיטריסט מתחיל שמכבד עצמו. שלושת האלבומים של the jimi hendrix experience הם מדהימים לטעמי, ומומלצים מאוד. ריצ'י בלקמור התפרסם כגיטריסט deep purple, ואת שורשי הנגינה הבלוזיים שלו הביא לרוק הכבד שהלהקה ניגנה. התוצאות היו מדהימות, למרות שהיום אני פחות תופס מהלהקה, והעבודה שלו שאני יותר אוהב זה אלבומי הלהקה לפני תקופת הרוק הכבד שלהם (היו 3 כאלה), deep purple in rock, שזה אלבומם הראשון כלהקה שעושה רוק כבד (את השינוי הביאו הסולן החדש איאן גילאן והבסיסט החדש רוג'ר גלובר), ואת שני האלבומים הראשונים של rainbow, הלהקה שהקים בלקמור אחרי שנטש את פרפל. טוני איומי היה גיטריסט black sabbath והוא אולי היחיד שהצליח לגרום לי לפחד קצת בשלב מסוים. אין שום דבר מסובך בריפים שהוא ניגן, אבל הצורה והדרך שבה הוא גרם להם להשמע, הדיסטורשן המאסיבי, המקצב, והטון-הכל ביחד גרם לזה להשמע כמו סוף העולם. אף אחד אחר לא היה יכול לנגן אקורד G ולגרום לו להשמע כמו מוות. מומלץ לשמוע את 3 האלבומים הראשונים של סאבאת'. סיד בארט היה..גיטריסט להקת פינק פלויד בתחילת דרכם, וכן, אני מחשיב אותו כאחד הגדולים ביותר, בגלל שלמרות שלא נתן שום סולו שילדון מתבגר יקבל עליו חלומות רטובים כמו comfortably numb, הוא היה מאוד מיוחד, עם צורת נגינה לא קונבנציונלית, שימוש בעזרים כגון סלייד או סתם בקבוק בירה, צליל הריברב והקולות המוזרים שהגיטרה שלו הפיקה. הוא תמיד הוערך על השירים שכתב, אבל הגיע הזמן שיבינו, שאף אחד לא ניגן ככה לפני. דיק דייל הידוע כking of surf guitar, ומוכר לכם מנעימת הפתיחה של ספרות זולה miserlou. בהיותו שמאלי, הוא ניגן הפוך (ואני מתכוון הפוך. לשם השוואה-הנדריקס השמאלי ניגן ביד שמאל אבל עם סדר נכון של מיתרים. דייל פשוט הפך את הגיטרה), עם טכניקת הטרומולו המיוחדת, והווליום הגבוה, והריברב, והכל ביחד פשוט מדהים. דיויד גילמור היה גיטריסט להקת פינק פלויד מ68 ועד עכשיו. אני לא מרגיש צורך להרחיב עליו. ג'וני ראמון היה גיטריסט להקת the ramones, ואם תשמעו את האלבומים שלכם, תגכחו ותגידו-הוא אחד הגדולים? אני יכול לנגן את זה! השאלה היא לא האם מישהו יכל לנגן ככה אלא-האם למישהו היה האומץ לנגן ככה עד אז? לראות אנשים כמו קירק האמט (מטאליקה) מדברים כשעיניהם נוצצות ואומרים שג'וני גרם להם ללכת על שלהם עד הסוף ולא לפחד, אומר את שלו. אולי הלהקה שהשפיעה על הכי הרבה הרכבים היום. רון אשטון היה גיטריסט להקת the stooges, השימוש שלו בוואה וואה בשילוב עם צליל הפאז, הריפים הנהדרים שלו, המאסיביות והעוצמה שבצליל הגיטרה שהוא נתן השפיעו אמנים רבים ובעצם כך נולד הפאנק רוק. רובי קריגר היה גיטריסט להקת the doors, שבה הוא נחשב בהיררכיה מתחת למוריסון ומנזרק, אבל בעצם הוא חשוב לא פחות, עם הצורה המיוחדת שבה הוא ניגן, מספיק לשמוע שירים כמו unhappy girl,when the music's over,my eyes have seen you,end of the night וכו' כדי להעריך באמת כמה הוא היה חשוב שם. זהו אני לא זוכר יותר ביינתים, נראה לי זה מספיק.
אלווין לי היה גיטריסט (וסולן) להקת ten years after שחוץ מחומר מקורי, הייתה מנגנת גרסאות קאברים יצירתיות ומורחבות לקטעי בלוז ורוקנרול מוכרים. יכולת האילתור והטכניקה הנהדרת שלו, הכריזמה שיש בו והטאץ', גורמים לי להתענג על כל צליל שהגיטרה שלו מוציאה. ג'ון פוגהרטי היה גיטריסט (וסולן) להקת creedence clearwater revival הנהדרת. בכיתה י' היינו הולכים לשבת בספריה, למטרה אחת בודדת, שהיא-לחטט בעותקים ישנים (משנות ה90 יעני) של guitar world ולבדוק אם יש שם דברים שוים (והיו). נפלתי על תמונה על עמוד שלם בשחור לבן של גיטריסט על רקע אולם מלא, והבעת פניו אומרת הכל. זה היה ג'ון פוגהרטי, הוא חי את המוסיקה, כל תו שהוא ניגן בעזרת אצבעותיו (בדיוק כמוני, אנחנו לא צריכים מפרטים), כל תא עור שהוא חרך, וגם היה לו קול מדהים בנוסף.. ג'ף בק היה בין השאר הגיטריסט של yardbirds בשנים הכי פרודוקטיביות שלהם ויחד איתו הם הוציאו את roger the engineer המהולל. הוא הכניס קצת מוזרות לאולד סקול בלוז, ונתן סטנדרטים חדשים למה בדיוק צריך לעשות עם הגיטרה שלך. יש איזה סרט ישן שאינני זוכר את שמו שבמהלכו גיבור הסרט נקלע לאולם שבו היארדבירדז מנגנים...כריס דרייה,קית' ראלף,המתופף שאני לא זוכר,ג'ף בק וגיטריסט צעיר בשם ג'ימי פייג' (שאליו אני אגיע בהמשך), הם עשו את the train kept a rolling ובמהלך השיר מתחילים רעשי לוואי במגבר של בק, במהר מאוד מאבד את סבלנותו,עושה עם הגיטרה חור במגבר, מרסק את הגיטרה כאילו היא מקרטון וגורם לקהל לריב מכות על השברים. נהדר. פיט טאונסנד היה ועדיין גיטריסט להקת the who, שעליהם אין צורך להרחיב את הדיבור. פיט נתן הופעות פומפוזיות וכתב שירים נהדרים, התלבש מהודר ומצחיק, רקד על הבמה וריסק את הגיטרה כל פעם מחדש לחתיכות. תנועת הפריטה שלו, כאילו הוא מכדרר כדור באולינג היא אחת מאבני הדרך לגיטריסטים ברוקנרול, ובכלל הוא הוציא מהגיטרה שלו צלילים שלא נשמעו קודם, הרבה בעזרת הפידבק המאסיבי שקיבל מהמגבר. ג'ימי הנדריקס שהוא ג'ימי הנדריקס, שינה את פני המוסיקה מקצה לקצה. הוא הפך את הגיטרה החשמלית מכלי שמלווה ומרכיב חלק מ"להקת קצב" לכלי מוביל ללא גבולות ומעצורים. סיפור חייו הטראגי מוסיף למיתוס ולייצוב שמו כ"גורו" של כל גיטריסט מתחיל שמכבד עצמו. שלושת האלבומים של the jimi hendrix experience הם מדהימים לטעמי, ומומלצים מאוד. ריצ'י בלקמור התפרסם כגיטריסט deep purple, ואת שורשי הנגינה הבלוזיים שלו הביא לרוק הכבד שהלהקה ניגנה. התוצאות היו מדהימות, למרות שהיום אני פחות תופס מהלהקה, והעבודה שלו שאני יותר אוהב זה אלבומי הלהקה לפני תקופת הרוק הכבד שלהם (היו 3 כאלה), deep purple in rock, שזה אלבומם הראשון כלהקה שעושה רוק כבד (את השינוי הביאו הסולן החדש איאן גילאן והבסיסט החדש רוג'ר גלובר), ואת שני האלבומים הראשונים של rainbow, הלהקה שהקים בלקמור אחרי שנטש את פרפל. טוני איומי היה גיטריסט black sabbath והוא אולי היחיד שהצליח לגרום לי לפחד קצת בשלב מסוים. אין שום דבר מסובך בריפים שהוא ניגן, אבל הצורה והדרך שבה הוא גרם להם להשמע, הדיסטורשן המאסיבי, המקצב, והטון-הכל ביחד גרם לזה להשמע כמו סוף העולם. אף אחד אחר לא היה יכול לנגן אקורד G ולגרום לו להשמע כמו מוות. מומלץ לשמוע את 3 האלבומים הראשונים של סאבאת'. סיד בארט היה..גיטריסט להקת פינק פלויד בתחילת דרכם, וכן, אני מחשיב אותו כאחד הגדולים ביותר, בגלל שלמרות שלא נתן שום סולו שילדון מתבגר יקבל עליו חלומות רטובים כמו comfortably numb, הוא היה מאוד מיוחד, עם צורת נגינה לא קונבנציונלית, שימוש בעזרים כגון סלייד או סתם בקבוק בירה, צליל הריברב והקולות המוזרים שהגיטרה שלו הפיקה. הוא תמיד הוערך על השירים שכתב, אבל הגיע הזמן שיבינו, שאף אחד לא ניגן ככה לפני. דיק דייל הידוע כking of surf guitar, ומוכר לכם מנעימת הפתיחה של ספרות זולה miserlou. בהיותו שמאלי, הוא ניגן הפוך (ואני מתכוון הפוך. לשם השוואה-הנדריקס השמאלי ניגן ביד שמאל אבל עם סדר נכון של מיתרים. דייל פשוט הפך את הגיטרה), עם טכניקת הטרומולו המיוחדת, והווליום הגבוה, והריברב, והכל ביחד פשוט מדהים. דיויד גילמור היה גיטריסט להקת פינק פלויד מ68 ועד עכשיו. אני לא מרגיש צורך להרחיב עליו. ג'וני ראמון היה גיטריסט להקת the ramones, ואם תשמעו את האלבומים שלכם, תגכחו ותגידו-הוא אחד הגדולים? אני יכול לנגן את זה! השאלה היא לא האם מישהו יכל לנגן ככה אלא-האם למישהו היה האומץ לנגן ככה עד אז? לראות אנשים כמו קירק האמט (מטאליקה) מדברים כשעיניהם נוצצות ואומרים שג'וני גרם להם ללכת על שלהם עד הסוף ולא לפחד, אומר את שלו. אולי הלהקה שהשפיעה על הכי הרבה הרכבים היום. רון אשטון היה גיטריסט להקת the stooges, השימוש שלו בוואה וואה בשילוב עם צליל הפאז, הריפים הנהדרים שלו, המאסיביות והעוצמה שבצליל הגיטרה שהוא נתן השפיעו אמנים רבים ובעצם כך נולד הפאנק רוק. רובי קריגר היה גיטריסט להקת the doors, שבה הוא נחשב בהיררכיה מתחת למוריסון ומנזרק, אבל בעצם הוא חשוב לא פחות, עם הצורה המיוחדת שבה הוא ניגן, מספיק לשמוע שירים כמו unhappy girl,when the music's over,my eyes have seen you,end of the night וכו' כדי להעריך באמת כמה הוא היה חשוב שם. זהו אני לא זוכר יותר ביינתים, נראה לי זה מספיק.
