הנה
כשהייתי צעירה, בגיל הנעורים, ג'ון לנון היה אחד מה-role models שלי, דמות להזדהות ולחיקוי. הוא דיבר על כל הדברים ה"גדולים": על מלחמה ושלום (Give Peace a Chance), על אהבה (All You Need Is Love), על זיוף מול אותנטיות (Sexie Sadie, Mother ועוד). אלו דברים שקל להתחבר אליהם, בגיל צעיר: הדברים מוצגים כפשוטים, בשחור/לבן, במימדים גדולים מהחיים, בחד משמעיות, ללא ספקות. אחר כך, כשמתבגרים, מתחילים לראות גם את צבעי האפור, את המורכבות, ואז קשה לקחת את דבריו של לנון ברצינות. בנוסף, מכיוון שנכתב עליו המון מאז מותו, הוא כבר איננו כוכב הרוק החד מימדי אותו ראיתי בנעוריי; אני רואה אותו היום אחרת, בצבעים הרבה פחות סימפטיים. לנון האדם לא היה קדוש, ואפילו לא אדם טוב במיוחד, אם כי היו לו כוונות טובות, בחלק מהזמן. כל הדברים האלו, ועוד כמה, הביאו לכך שהיום אני לא ממש מעריכה את לנון, הן כאדם והן כאמן. את חלק מהדברים שהוא עשה בביטלס אני מאוד אוהבת, ואני מכירה בתרומה שלו להתפתחות הרוק, שהיתה לא מועטה, אבל בסולם העדיפויות שלי, הוא נמצא נמוך, יחסית.