itaikuskus
New member
כמה תיקונים וכיוונים
סטו סטאקליף לא ממש ידע לנגן, הוא מכר ציור ב65-70 ליש"ט והחבר'ה שכנעו אותו לרכוש בס. עד אז פול ניגן תופים, ולהופעות בהמבורג הם לקחו את פיט בסט, שהיה באמתחתו מערכת תופים והוא היה מין "ברירת מחדל". את ריץ' סטארקי הם לא פגשו בהמבורג, הוא היה חברם עוד לפני, ובהמבורג אף מילא את מקומו של פיט בסט מספר פעמים כשהאחרון היה נוהג להבריז בכמה הזדמנויות. כשחזרו לליברפול, באחת ההופעות נכח מנהל חנות תקליטים בשם בריאן אפשטיין שהתאהב בלהקה ובחוש ההומור של החבר'ה, והציע להיות אמרגנם. במסגרת יחסי ציבור ונסיון לקבל חוזה הקלטות, נבחנה הלהקה לחברת decca, שלמרות הסשן המוצלח יחסית שהביטלס הקליטו שם, סירבה להחתים את הלהקה בטענה שלהקות גיטרות הן בדרך החוצה. בכל מקרה, דקה החתימו מאוחר יותר להקות כמו הרולינג סטונז, אך ההחלטה לא להחתים את הביטלס הייתה כידוע, הרת גורל. הביטלס הוחתמו בחברת בת של EMI והוציאו את PPM ב62, האלבום הוקלט בסשן אחד של 12 שעות, שבו הביטלס ניגנו בערך את כל החומר שידעו טוב, שלל קאברים (anna,twist and shout וכו') לצד כמה שירים מקוריים כמו love me do ו-please please me שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. בריאן אפשטיין שינה את תדמיתם הכוללת-מפרחחים פרועים במעילי עור, לנערים מתוקים בחליפות. כשאני חושב על זה, להתחיל לכתוב כאן הכל זה מעשה טירוף, אז אשאיר את הנקודות האחרות לא מכוסות, כי כבר יש את הרעיון הכללי. ג'ון לנון היה אחראי, ביחד עם שותפו ליצירה, פול מקרטני, לאינספור להיטים, ואפילו אחרי מותו, סקיצות שכתב כמו free as a bird ו-real love הושמעו ללא הפסקה ברדיו, אחרי שחברי הביטלס הנותרים שיפצו אותם והוסיפו את חלקיהם לשירים. ג'ון לנון הוא אחד מאושיות הרוק המפורסמות ביותר וחסרות הזמן ביותר, כשמשקפיו העגולות והיפנית המעצבנת הם סימן ההיכר שלו. קריירת הסולו שלו ידעה עליות ומורדות, הוא זכה לעדנה בעיקר בתחילת הקריירה (אלבום הסולו הראשון-אונו פלסטיק בנד היה כשלון יחסי, אבל אימג'ין העוקב היה הצלחה), ובסופה, באמצע ידע לנון כשלונות בחייו האישיים ובקריירה שלו, ואף פרש לכמה זמן מפעילות. זהו, אין לי מה להגיד יותר בקשר לזה, ג'ון לנון של הביטלס הוא אחת ההשפעות הגדולות על חיי.
סטו סטאקליף לא ממש ידע לנגן, הוא מכר ציור ב65-70 ליש"ט והחבר'ה שכנעו אותו לרכוש בס. עד אז פול ניגן תופים, ולהופעות בהמבורג הם לקחו את פיט בסט, שהיה באמתחתו מערכת תופים והוא היה מין "ברירת מחדל". את ריץ' סטארקי הם לא פגשו בהמבורג, הוא היה חברם עוד לפני, ובהמבורג אף מילא את מקומו של פיט בסט מספר פעמים כשהאחרון היה נוהג להבריז בכמה הזדמנויות. כשחזרו לליברפול, באחת ההופעות נכח מנהל חנות תקליטים בשם בריאן אפשטיין שהתאהב בלהקה ובחוש ההומור של החבר'ה, והציע להיות אמרגנם. במסגרת יחסי ציבור ונסיון לקבל חוזה הקלטות, נבחנה הלהקה לחברת decca, שלמרות הסשן המוצלח יחסית שהביטלס הקליטו שם, סירבה להחתים את הלהקה בטענה שלהקות גיטרות הן בדרך החוצה. בכל מקרה, דקה החתימו מאוחר יותר להקות כמו הרולינג סטונז, אך ההחלטה לא להחתים את הביטלס הייתה כידוע, הרת גורל. הביטלס הוחתמו בחברת בת של EMI והוציאו את PPM ב62, האלבום הוקלט בסשן אחד של 12 שעות, שבו הביטלס ניגנו בערך את כל החומר שידעו טוב, שלל קאברים (anna,twist and shout וכו') לצד כמה שירים מקוריים כמו love me do ו-please please me שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. בריאן אפשטיין שינה את תדמיתם הכוללת-מפרחחים פרועים במעילי עור, לנערים מתוקים בחליפות. כשאני חושב על זה, להתחיל לכתוב כאן הכל זה מעשה טירוף, אז אשאיר את הנקודות האחרות לא מכוסות, כי כבר יש את הרעיון הכללי. ג'ון לנון היה אחראי, ביחד עם שותפו ליצירה, פול מקרטני, לאינספור להיטים, ואפילו אחרי מותו, סקיצות שכתב כמו free as a bird ו-real love הושמעו ללא הפסקה ברדיו, אחרי שחברי הביטלס הנותרים שיפצו אותם והוסיפו את חלקיהם לשירים. ג'ון לנון הוא אחד מאושיות הרוק המפורסמות ביותר וחסרות הזמן ביותר, כשמשקפיו העגולות והיפנית המעצבנת הם סימן ההיכר שלו. קריירת הסולו שלו ידעה עליות ומורדות, הוא זכה לעדנה בעיקר בתחילת הקריירה (אלבום הסולו הראשון-אונו פלסטיק בנד היה כשלון יחסי, אבל אימג'ין העוקב היה הצלחה), ובסופה, באמצע ידע לנון כשלונות בחייו האישיים ובקריירה שלו, ואף פרש לכמה זמן מפעילות. זהו, אין לי מה להגיד יותר בקשר לזה, ג'ון לנון של הביטלס הוא אחת ההשפעות הגדולות על חיי.