../images/Emo32.gifמותר קצת לפרוק מהלב?../images/Emo7.gif
לפני שאני כותבת חשוב לי להגיד שהכתיבה פה היא לא לשם רחמים, אלא לשם פריקה מהלב... הרבה כבר מכירות את הסיפור שלי ושל אמי, אשר מצאו לה גוש סרטני בשד כאשר הייתי בחודש שמיני ורציתי קצת לפרוק מהתקופה האחרונה... אמא שלי היא אדם מאוד קרוב אלי, היא חברה, אישה חמה ואוהבת, תומכת וחזקה, כל החיים היא עזרה וטפלה בכולם, עבודתה היא כזו שהיא תמיד נמצאת בשביל כולם... היא לא מבינה איך פתאום הכל התהפך, ביום אחד בהיר החיים השתנו, אמי פתאום זקוקה לאחרים... אנו יודעים שהיא תעבור את המחלה, יש בה כוחות אדירים, היא כה גיבורה בעיני. כרגע אנו תומכים בה בכל דרך אפשרית, אחרי כל טיפול אבי ואחיותי עימה, וזה הקושי הגדול שלי, היא לא מרשה לי להתקרב אליה, היא מבקשת שוב ושוב שזה הזמן להתמקד ברוני, שאין לי מקום כרגע להיות סביב החומרים הכימיקלים האלה שהיא מלאה בהם.... ואני? אני עומדת מהצד, כל כך קשורה אליה וכל כך חסרת אונים, 3 ימים לא רואה אותה, לא נמצאת לצידה פיזית אבל כל כך שם, כל רגע אפשרי מתקשרת ובודקת, הייתי כשנשר השיער, כשמחליפים לה אינפוזיה, כשהיא מקיאה, גם שהתעלפה, מקשיבה לקולה החלש המדבר אלי ומבקש, מתחנן ממש שזה כבר יגמר.... והפחדים שלפני כל טיפול, חוסר השקט, אני אומרת לה: "אמא זה תקופה, זה יעבור", היא יודעת ומבינה, אך מתקשה לראות את העתיד. אמא שלי, האדם החזק בעולם שלי, פתאום חלשה כל כך. גופה מלא צלקות וחומרים, אני שם בשבילה, מקשיבה לה ולבכיה, לא מתפרקת לידה.. עברנו כל כך הרבה ב-4 וחצי חודשים האחרונים, ממש חיים שלמים. ועכשיו, נותר טיפול אחד, אחרון, בתחילת יוני וזה נופל על חיסון 4 חודשים של רוני, לא נוכל להיות לידה בין שבועים לחודש (הרופאים ממליצים חודש וחצי והיא הודיעה לי שאחרי שבועיים ולא אכפת לה...) הנכדים הם הכוח החזק ביותר עבורה, הם נותנים לה סיבה עצומה לקום מהמיטה, לפני כל טיפול היא כמה שעות עם רוני ואחרי הטיפול, איך שהיא קצת מתאוששת היא שוב עם רוני, מחבקת ולא מרפה... רציתי לדחות את החיסון והיא בנוקשות הודיעה שזה לא מקובל עליה ושזה לא משנה גם בעוד חודשיים יהיה צורך בריחוק. אני מאוד חוששת מהטיפול האחרון, ברור לי שהיא תעבור אותו והכל יהיה בסדר, אני פוחדת על הנפש שלה כל כך.... אמי היא אדם אשר מוצא בכל רע את הטוב, היא מדברת על אבי, על היחסים ביניהם (שתמיד היו מדהימים בעיני), על הטיפול המסור בה, על הכרת צד נוסף באישיותו. אז עוד חודש וזהו, אחר כך הא נכנסת למחקר של שנתיים (בשל סוג הסרטן המאוד אלים) וכך גם תהיה במעקב. זה נשמע רק עוד חודש, אבל זה כל כך הרבה ומלווה בכל כך הרבה רגשות וחששות. מצטערת שיצא כל כך ארוך, תודה למי שהגיע עד פה.... קרן
לפני שאני כותבת חשוב לי להגיד שהכתיבה פה היא לא לשם רחמים, אלא לשם פריקה מהלב... הרבה כבר מכירות את הסיפור שלי ושל אמי, אשר מצאו לה גוש סרטני בשד כאשר הייתי בחודש שמיני ורציתי קצת לפרוק מהתקופה האחרונה... אמא שלי היא אדם מאוד קרוב אלי, היא חברה, אישה חמה ואוהבת, תומכת וחזקה, כל החיים היא עזרה וטפלה בכולם, עבודתה היא כזו שהיא תמיד נמצאת בשביל כולם... היא לא מבינה איך פתאום הכל התהפך, ביום אחד בהיר החיים השתנו, אמי פתאום זקוקה לאחרים... אנו יודעים שהיא תעבור את המחלה, יש בה כוחות אדירים, היא כה גיבורה בעיני. כרגע אנו תומכים בה בכל דרך אפשרית, אחרי כל טיפול אבי ואחיותי עימה, וזה הקושי הגדול שלי, היא לא מרשה לי להתקרב אליה, היא מבקשת שוב ושוב שזה הזמן להתמקד ברוני, שאין לי מקום כרגע להיות סביב החומרים הכימיקלים האלה שהיא מלאה בהם.... ואני? אני עומדת מהצד, כל כך קשורה אליה וכל כך חסרת אונים, 3 ימים לא רואה אותה, לא נמצאת לצידה פיזית אבל כל כך שם, כל רגע אפשרי מתקשרת ובודקת, הייתי כשנשר השיער, כשמחליפים לה אינפוזיה, כשהיא מקיאה, גם שהתעלפה, מקשיבה לקולה החלש המדבר אלי ומבקש, מתחנן ממש שזה כבר יגמר.... והפחדים שלפני כל טיפול, חוסר השקט, אני אומרת לה: "אמא זה תקופה, זה יעבור", היא יודעת ומבינה, אך מתקשה לראות את העתיד. אמא שלי, האדם החזק בעולם שלי, פתאום חלשה כל כך. גופה מלא צלקות וחומרים, אני שם בשבילה, מקשיבה לה ולבכיה, לא מתפרקת לידה.. עברנו כל כך הרבה ב-4 וחצי חודשים האחרונים, ממש חיים שלמים. ועכשיו, נותר טיפול אחד, אחרון, בתחילת יוני וזה נופל על חיסון 4 חודשים של רוני, לא נוכל להיות לידה בין שבועים לחודש (הרופאים ממליצים חודש וחצי והיא הודיעה לי שאחרי שבועיים ולא אכפת לה...) הנכדים הם הכוח החזק ביותר עבורה, הם נותנים לה סיבה עצומה לקום מהמיטה, לפני כל טיפול היא כמה שעות עם רוני ואחרי הטיפול, איך שהיא קצת מתאוששת היא שוב עם רוני, מחבקת ולא מרפה... רציתי לדחות את החיסון והיא בנוקשות הודיעה שזה לא מקובל עליה ושזה לא משנה גם בעוד חודשיים יהיה צורך בריחוק. אני מאוד חוששת מהטיפול האחרון, ברור לי שהיא תעבור אותו והכל יהיה בסדר, אני פוחדת על הנפש שלה כל כך.... אמי היא אדם אשר מוצא בכל רע את הטוב, היא מדברת על אבי, על היחסים ביניהם (שתמיד היו מדהימים בעיני), על הטיפול המסור בה, על הכרת צד נוסף באישיותו. אז עוד חודש וזהו, אחר כך הא נכנסת למחקר של שנתיים (בשל סוג הסרטן המאוד אלים) וכך גם תהיה במעקב. זה נשמע רק עוד חודש, אבל זה כל כך הרבה ומלווה בכל כך הרבה רגשות וחששות. מצטערת שיצא כל כך ארוך, תודה למי שהגיע עד פה.... קרן
