../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif את כותבת כל כך יפה
מדהים! ריגשת
אני זוכרת את התקופה הזאת הייתי קצת פחות בוגרת אני זוכרת שסירבתי לראות טלוויזיה..פשוט לא יכולתי לעבור ליד הטלוויזיה ואם היו שידורים של חדשות על פיגועים הייתי מסתגרת בחדר כן הייתי נורא ילדותית|
ואז כשזה נהיה שגרה נוראית כזאת פתאום שמתי לב שלאט לאט מתחילה להתפשט אדישות מוזרה כזאת כמובן שבכל פיגוע כל המדינה עצרה את נשימתה אבל ככל שהיו יותר ככה השידורים היו מתקצרים ותחנות הרדיו כבר לא תמיד היו עוברות למתכונת שירים שקטים עברו לסדר היום יותר מהר מקודם תקופה נוראית
בתור שוטרת, לא משמר אזרחי (עם נשק, מדים, רשיון לניידת וכו') כך שברגע שהיה מתרחש פיגוע, לא חשוב איפה הייתי. הייתי בכוננות וישר רצנו לזירת הפיגוע או לאיכילוב, איפה שהיו צריכים אותי יותר.. וזה היה נוראי.. לראות את כל הפצועים האלה שלא לדבר על מעבר לזה...
כל הכבוד שהצלחת להתמודד עם זה אני זוכרת שבתקופה ההיא הייתי חזק בקטע של להתנדב במד"א אבל פשוט ידעתי שאני לא אצליח להתמודד עם זה.. תמונות בטלוויזיה לא הצלחתי לראות בלי לבכות