../images/Emo18.gif../images/Emo58.gif המבוך של פאן
אז הלכתי לראות את הסרט כמנהג בעלי בתים תל אביביים ביום שישי בערב. וכנראה שבגלל הביקורות הטובות האולם היה מפוצץ. בביקורות אמרו שזה סרט פנטזיה והכנתי את עצמי לערב שכולו פיות קסומות. הסרט מדבר על ילדה שמגיעה עם אמה ההרה למחנה צבאי בהרים. אמה נשואה למניאק שהוא מפקד יחידה שנלחמת במורדים באסאקים בזמן מלחמת העולם. לילדה יש עולם פנטזיות משלה והיא בורחת אליו מידי לילה. עולם הפנטזיות נקשר במציאות הקשה שבה היא חיה. בפרשנות שלי הבמאי ניסה להעביר את תחושותיה של הילדה שמרגישה אשמה במה שקורה סביבה (כדרכם של ילדים) והתחושות הללו מתבטאות בעולם הפנטזיות שלה שהוא אמנם קסום אבל מטיל עליה הרבה אחריות שילדה לא אמורה לקחת על עצמה. כך שכשהיא מתפתה לאכול ענבים באולם קסום עמוס מעדנים היא גורמת למותה של אימה, ובפעם השניה כאשר היא נאלצת לוותר על חייה כדי שלא להרוג את אחיה הקטן. אני לא הולכת לבקר את הסרט מבחינת אפקטים וצילום, אני מניחה שהוא טוב בזה אם הוא זכה על זה בשלוש אוסקרים, אני מדברת על תוכן הסרט ועל המסר שלו, והוא היה פסימי ברמה שהיה קשה לי להכיל. נתחיל בזה שאני כועסת מאד על הבמאי. יש בי הרבה כעס. אני כועסת. (תוציאי, תוציאי הכל) אני כועסת. הנה אמרתי את זה ועכשיו אפשר להמשיך. זה כאילו ישב הבמאי לעצמו וחשב, כיצד אוכל לעשות סרט שיתפרסם? משהו לא שגרתי שאף אחד עדיין לא עשה? משהו שיזעזע את הקהל ויזכה אותי באיזה כמה אוסקרים? ואז ענה לעצמו את התשובה הבנאלית ביותר בעולם. הסרט צריך להיות קיצוני. קיצוני? איפה ישנו מקום קיצוני שעדיין לא הלכו אליו? כבר עקרנו עיניים לאנשים, עינינו מורדים מול עיניו הפעורות של הקהל, הרגנו נשים הרות וילדים, כבר ביתרנו מעיים ואכלנו אותם כך שמבחינת אלימות לא ניתן כבר הרבה לחדש. מה עם וולגריות? וולגריות זו אופציה. אבל גם היא מצתה את עצמה. וחוץ מזה שוולגריות דורשת כשרון. אתה צריך להיות ממש טוב כדי שאנשים יצחקו ולא יחושו מבוכה כך שתדע שעברת את הגבול. הלך הבמאי הבינוני ובנבזות לקח סרט פנטזיה שאמור לסמל אופטימיות כלשהי והרס את כל הפנטזיות. ברשעות מכוונת הוכיח שגם לאגדות אין מקום בעולם שכולו רשע. חיבר במיומנות פיות עם תסביכים פסיכולוגיים, ואת הכל שם על ילדה קטנה שגם הרג אותה בסוף, אם זה לא הספיק לכם צופים יקרים. ועכשיו כולם מדברים על הסרט. בכיתי כשהילדה מתה. אני אוהבת לבכות בסרטים. יש בזה איזו תחושה מרוממת, סוג של חוויה. אבל לא הפעם. זה הרגיש כמו אוננות ציבורית, בואו חבורת אינפנטילים ששלמה 35 שקל כדי לראות את הסרט שעשיתי, בואו ואראה לכם מה אני יודע לעשות. אני יכול להרוג ילדות קטנות, לתאר את העולם הפנימי שלהן באופן מרושע ולא קסום, להרוג אותן ולהכריח אתכם, הצופים, להשתתף בתפיסת העולם הפסימית, הצדקנית, חסרת ההומור והמעוותת שלי. הרגשתי שסוחטים אותי רגשית, ואני לא אוהבת שסוחטים אותי רגשית. הביקורות כמובן הכתירו את הסרט כהפתעת השנה.