טקסט טרנסמגדרי של עמוס עוז!
"בתמונה שצולמה באודסה בשנת 1913 או 1914 נראה סבי בעניבת פרפר... בשמאלו הוא אוחז ילד כבן שש ובימינו ילדה יפהפיה כבת ארבע... ...הילדה מחייכת אל הצלם. היא נראית כיודעת היטב את כוח קסמיה ומקרינה אותם בכוונה רבה אל עדשת המצלמה. שערה הרך והארוך, היורד לה עד כתפיה ונח על שמלתה, מסורק בקו פסוקת קפדני מצד ימין. פניה עגולים שמנמנים ושמחים, עיניה מוארכות ומלוכסנות, כמעט סיניות, וחצי חיוך מרחף לה על שפתיה המלאות. מעל לשמלתה הבהירה הלבישו לה מעילון קַדטים זעיר, זהה בכל למעילו של אחיה ורק קטן יותר ועל כן גם מתוק להפליא. גם לה גרביים קטנטנים המגיעים עד ברכיה. לרגליה נעלי סירה עם אבזמי פרפר נחמדים. הילד שבתצלום הוא דודי דוד... ואילו הילדה הזאת, אישונת גנדרנית קטנה ומקסימה שכמותה, הילדה הזאת היא אבי. מילדותו עד גיל שבע או שמונה, לפעמים היה מספר לנו כי זה נמשך לפחות עד גיל תשע, היתה סבתא שלומית מלבישה אותו אך ורק בשמלות עם צוארוני מלמלה, או בחצאיות פליסֶה קטנטנות ומעומלנות שהיתה גזורת ותופרת לו במו ידיה, ונבעלי-בנות אדמדמות. שערותיו הארוכות הנהדרות גלשו לו עד כתפיו ונקשרו בסרטי פרפר אדומים, צהובים, תכלכלים או ורודים. ערב-ערב היתה אמו חופפת לו את שערותיו בתמיסות ריחניות עדינות, ויש שהיתה חוזרת וחופפת אותן גם בבוקר מפני ששומני הלילה ידועים כאויבי השער הגוזלים את הברק והרעננות ומשמשים חממה לקשקשים. על אצבעותיו ענדה לו אמו טבעות עדינות, ואת זרועותיו השמנמנות היתה מקשטת בצמידים. כשהיו הולכים לרחוץ בים של אודסה היה זיוזינקה - דודי דוד - הולך עם סבא אלכסנדר למלתחת הגברים, ואילו סבתא שלומית וליוֹניצ'קה הקטנה, היא אבי, היו פונות למקלחות הנשים ומתקלחות ומסתבנות היטב-היטב, גם שם תסתבני, וגם שם, וייחוד שם בבקשה, שם תסתבני פעמיים. לאחר שילדה את זיוזינקה חשקה נפשה של סבתא שלומית בבת. כאשר הרתה וילדה מה שנראה כלא-בת, היא החליטה בו ברגע כי את הוולד הזה, בשר מבשרה ועצם מעצמיה, זכותה הטבעית והבלתי מעורערת לגדל כאוות נפשה, על-פי בחירתה וטעמה, ושום כוח זר שבעולם בל יעז להכתיב לה מה יהיו חינוכה, לבושה, מינה או נימוסיה של לוניה או ליוניצ'קה שלה: באיזו זכות? סבא אלכסנדר, ככל הנרא, לא ראה בכך עילה למרד... אשר לאבי, הוא מעולם לא התלונן. כמעט מעולם לא חלק עמנו את זכרונותיו ממקלחות הנשים ושאר חוויותיו הנשיות, מלבד כשעלה בדעתו לנסות לבדח אותנו... פעם אחת אמר לאורחיו: "לב האשה! גדולי משוררים ביקשו לשווא לפענח את מסתוריו. הנה, שילר כתב באיזה מקום כי אין בכל היקום כולו סוד עמוק יותר מאשר חקרי לב אשה, ושום אשה מעולם לא גילתה ולא תגלה לשום גבר את מלוא כל הסוד הנשי. שילר יכול היה פשוט לשאול אותי: הלא אני הייתי שם." לעתים התלוצץ בדרכו הלא-מצחיקה: "ודאי שאני קצת רודף שמלות, כמו רוב הגברים, אפילו קצת יותר, כי פעם היו לי שמלות בשפע ופתאום הן כולם נלקחו ממני." פעם אמר בערך כך: "לו נולדה לנו בת, היא קרוב לודאי היתה נראית יפהפיה," אמר והוסיף: "בעתיד, בדורות הבאים, אולי תיסגר קצת התהום שבין שני המינים. התהום הזאת נחשבת בדרך כלל לטרגדיה, אך אולי יום אחד עוד יתברר לכולנו שאינה אלא קומדיה של טעויות." (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 117-119).
