השיר של מרי. אוי, זה היה... אהה...
אני אפילו לא יודעת איך לתאר את זה. ואיך שהוא אכל איזה פרי אדום ונזל לו מין משהו אדום על הבגדים, כאילו הם ניסו לומר בזה שהוא זה ששלח את אנשיו למוות... אוי, זה היה ממש ממש מרגש. וגם כשפרודו ברח מהפלך. הבית שלו, המקום היחיד שחש בו מוגן, כבר לא בטוח יותר. הרגשתי שאני פרודו, אין לי שום מקום להסתתר. היו מלא. למען האמת, כל הסרטים ריגשו אותי. בין אם זה צילומים ממעוף הציפור שרואים את כל המרחבים העצומים, או כשעינו את גולום, ובעיקר במוריה, איך שבורומיר אמר "זה לא... (משהו...)..." ואז המצלמה התקרבה, "זה קבר!" ואז פתאום כולם רואים שהם דורכים בגולגלות ועצמות נרקבות... אוי, זה היה פשוט נורא. וגם כשפרודו היה במערה של שילוב, וגולום שר לו על עכביש ורואים אותו מנסה להחלץ מהקורים בזמן שהעכבישה מאחוריו מגיעה אליו במהירות... זה היה הדבר הכי מפחיד בכל הסרטים. בכולם. אני נורא מפחדת מעכבישים, ועוד כזאת ענקית, ואין לך מה לעשות ועוד מי שיכול לעזור לך לא עושה את זה... אוי, נראה לי שגם שם בכיתי. בעעע... סרטים טובים. אני רגשנית כמו רבים מימכם. סניף סניף. יערה
