באחת ההודעות כאן קראתי,

[הלן...אמא של אמיר]

../images/Emo41.gif באחת ההודעות כאן קראתי,

שמי שבחר בחיים קל לו יותר. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת באמירה זו. אבל הפעם הייתי רוצה קצת להתעכב עליה. כאשר נהרג לי בן, אני זוכרת את עצמי מרוסקת לחלוטין, ללא שום קרן אור באפילה, ללא מחר, ללא עתיד, ללא טעם לחיות, שוכחת את ילדי האחרים, לא מסוגלת להבין מה קורה לידי, לא שומעת מה שמדברים אלי, הכל מרוסק לחלוטין. לקחת החלטה לבחור בחיים ממצב זה, זה הרבה יותר קשה מאשר לשקוע במצב הדכאוני. זה מחייב הרבה יותר כוחות, גיוס של כל המשאבים הנפשיים. אין זה אומר שאם בחרתי בחיים אני כואבת פחות, יום יום שעה שעה. זה אומר להמשיך למרות הכאב. קצת חומר למחשבה.

 

[מיכל@בר]

היי הלנה. אני לא חושבת שמי שבחר

בחיים יותר קל לו. אבל הבחירה, אולי, היתה בידו, וזה עושה יותר ברור. אבל יותר קל? כמו שאת כותבת, יש התרסקות וכל הכרוך בזה.. אבל באמת מעורר מחשבה...

 

[הלן...אמא של אמיר]

מיכל, בשביל הבחירה הזו

שהיא נגישה לכולנו, זקוקים להרבה כוחות. אולי יש בזה משהו שאם כבר בחרתי אז יש משהו ברור, כי כעת אני רק מתכווננת לחיים עצמם, למרות הנפילות ולמרות ההתרסקות.

 

[מיכל@בר]

הלנה, אני ממשיכה לחשוב על זה

ויודעת שבחרתי לחיות. עכשיו שאת מעלה את זה, אני שואלת את עצמי, למה, בעצם? בשביל מה ומי? ואז אני חושבת שאני אוהבת את החיים, עם כל הכאב הזה, רוצה לחיות, רוצה לחיות. בהתחלה אמרתי שאני אחיה כדי להנציח את יורם, אז הנצחתי אותו. והוא הולך איתי לכל מקום ואולי ההנצחה בדרך זו ממשיכה. אבל אני, אני, מיכל, רוצה לחיות. ויש נפילות, ויש מצבי רוח וגעגועים וכל מה שאת יודעת בעל-פה... ובכל זאת....

 

[הלן...אמא של אמיר]

מיכל, אין בכל זאת

אני חושבת שחונכנו שאסור לנו לרצות משהו עבורינו, אלא רק למען. אני שמחה שאת רוצה לחיות, כי גם אני רוצה לחיות.

 

[מיכל@בר]

אני לא בטוחה שזה עניין של חינוך,

זה משהו שיותר חזק מאיתנו. כמו שכתבת לסמדר, מי האמין שאפשר לחיות יום אחד אחרי שמת לך ילד?? מי האמין שאפשר לעשות משהו, כמו לאכול, כמו כל מיני דברים בסיסיים כאלה? משהו מושך קדימה, זה גם רצון ומשהו שלא מוותר, וגם באמת הכוח הבלתי נסבל הזה (לפעמים) של החיים. ובסיכומו של דבר, אני באמת אוהבת ורוצה לחיות.

 

[benni (mac)]

מיכל ,בקשה קטנה לי אלייך

בבקשה יכולה עבורי , להדליק פה שני נרות זכרון? אחד לנחום,ואחד ליעל שהיתה איתו.תודה.

 

[מיכל@בר]

לנחום ../images/Emo16.gif וליעל ../images/Emo16.gif

 

[benni (mac)]

בדרך כלל , או יותר נכון

איני מזיל דמעה. היום ועכשיו כן.וזה מוזר,בדיוק כשראיתי את שמותיהם עם הנרות,מול עיניי-זה קורה. תודה מיכל.גם על זה.

 

[מיכל@בר]

בני..........................

 

[סמדר זהבי]

לנחום ../images/Emo16.gif וליעל ../images/Emo16.gif

בני יקר

איתך......

 

[benni (mac)]

...אמנם קצת באיחור

תודה.

 

[סמדר זהבי]

היי הלן, מה שלומך?

ואני עד היום תוהה איך נותרתי בחיים וגם די שפויה. וממחשבות רבות בענין, כנראה שהבחירה שלי להמשיך ולחיות היא מתוך אהבה עזה לביתי שאיני רוצה שתפגע יותר ועוד, היא זקוקה לתמיכה הכי שאפשר ואני זו שמעניקה לה אותה וכן אני מקבלת ממנה.

 

[הלן...אמא של אמיר]

היי סמדר

הרי כולנו היינו בטוחות שאם יקרה משהו לילד שלנו נמות. זו מחשבה שנמצאת אצל כל אם באשר היא. והינה, קורה אסון כל כך נורא ואנחנו ממשיכות לחיות. אומר לך עוד משהו, היו ימים שהיו לי רגשות אשם איך זה שבני נהרג ואני ממשיכה לחיות? היום, זה די ברור לי שהמשך החיים היא תוצאה ישירה לרון שלי לחיות, ללא כל סיבה נוספת. רק אחרי זה יש את בנותי היקרות שאני אחראית להן כאם. אני תמיד נזכרת באותם אמהות שילדיהן נהרגו במלחמת העולם השניה, והמשיכו לחיות. גם כאשר כל משפחתן נעלמה. להן הרי לא היו סיבות להשאר בחיים כביכול. הן המשיכו לחיות כי הן רצו לחיות, פשוט כך.

 

[סמדר זהבי]

פעמים רבות

כעסתי על עצמי שאני ממשיכה לחיות, והמון רגשות אשמה בהתייחס למה שאמרת שאם יקרה משהו לילדים אני אמות, והיום לפעמים אני עדיין כועסת על כך אבל מתחזקת מהסיבה שאמרתי, שיש לי עוד ילדה שנותנת המון כוחות ותמיכה. כנראה שכל אדם שחווה אבדן יוצר לעצמו את הסיבות לרצות להמשיך ולחיות.

 

[מיכל@בר]

איזה משפט חכם אמרת, סמדר -

כל מי שחווה אובדן יוצר לעצמו את הסיבות לחיות. מה שנורא הוא, שיש כאלה שבוחרים במוות, שאין להם כוח להמשיך, וזה עצוב כל כך, ואצל מי מאיתנו לא עלתה המחשבה הזו? אבל אנחנו כאן..

 

[סמדר זהבי]

המחשבות האלו אולי עלו לא פעם

אבל יש את הסיבות האלו שאמרתי שלדעתי הן כנראה חזקות בהרבה ממחשבות אובדניות.

 

[מיכל@בר]

כן, כל אחד והסיבה שלו לחיות....

ההחלטה בהחלט עושה את זה ברור יותר..

 

[מיכל@בר]

הלנה, אייך??????

 

[מיכל@בר]

טוב, אני רואה שנעלמת, ובכל זאת אני

רוצה לשאול אותך משהו: החלטת להמשיך לחיות, בחרת בחיים, בגלל הרצון לחיות, כך את כותבת, ואת זה אני מבינה הכי בעולם, ואת ממשיכה וכותבת שאחרי ההחלטה באה הרגשת האחריות לגבי בנותייך. הבנתי נכון? כי רוב ההורים שאני מכירה אומרים שהם ממשיכים לחיות בגלל הילדים שנותרו.