באחת ההודעות כאן קראתי,

[הלן...אמא של אמיר]

מיכל...הטיעון הזה שאת כותבת

ידוע לי, כי גם אני חשבתי שאני בעצם ממשיכה בגלל בנותי. רק בשלב מאוחר יותר, כאשר נתתי את דעתי לסיבת המשכיותי בחיים, כאשר דשתי את זה עם עצמי, הבנתי שהילדים זה תירוץ טוב ויפה עבור החברה, כי כמו שכתבתי קודם לסמדר, כל אותן האימהות וגם האבות המשיכו לחיות גם אחרי שכל משפחתם אבדה. אין זה אומר שאני לא דואגת לבנותי, ואין הן חשובות לי מאד ויקרות לי מאד, אבל הסיבה האמיתית היא קודם כל אני. ההתפכחות הזאת היתה די קשה.

 

[מיכל@בר]

את באמת גיבורה, הלן, קודם כל היכולת

הזאת לומר את הדברים האלה, שכנראה לא מקובל לומר אותם בקול.... כי כמו שאמרתי, הרוב אומרים שחיים בגלל הילדים. ואכן, הדוגמא של משפחות שלמות שאיבדו את הכל, התחילו מאפס, אבל התחילו והמשיכו לחיות, היא דוגמא ממשית. ההתפכחות של ההבנה הזאת נראית לי באמת קשה וחובטת במידה לא קטנה. הלנה, מחבקת אותך על היושר הפנימי שלך ובכלל...

 

[אחת מהצד]

הלן... למה ההתפכחות הזו קשה?

את יודעת, אני שמחתי כשהבנתי את זה. כי זה יותר נכון. יותר אמיתי. לאורך זמן אי אפשר לחיות רק בשביל מישהו אחר. וכשהבנתי שאני רוצה להמשיך בגללי ושאני רוצה להיות שמחה ומאושרת, נרגע לי חלק מהבלגן. פחות פוחדת היום בנפילות. מרגישה מתחברת יותר לחיים. מבססת את האחיזה בחיים כל יום מחדש חווה שמחה, אושר, יצירה מתחילה להיות מסוגלת לטפל בכאב העמוק היום ברור לי שאני כאן כי אני רוצה לחיות ולהנות. אני. בשביל עצמי. ויותר מזה. ברור לי שככה אני אמא טובה יותר לילדי (הופ! המעגל נסגר...) למה ההתפכחות הזו קשה הלן? לא כדאי לחגוג אותה?

 

[אחת מהצד]

מיכל

אתמול כתבת לי שראית יתרון בזה שיורם היה בנך היחיד ולכן לא היה לך את ההכרח להתמודד מול הילדים האחרים. לא יכולתי להמשיך את השיחה אחרי זה. פשוט לא הבנתי איזה כוח השאיר אותך בחיים אחרי שהוא מת. איך הצלחת? אני, כשהתפרקתי, כשלא רציתי להמשיך, הייתי "חייבת" לחזור "בשביל הילדים". מאיפה את גייסת את הכוח ואת הרצון להמשיך? אני נדהמת מכוח החיות הזה. מהעוצמה של הרצון לחיות שהיתה בך גם אז. רובנו מגלים אח"כ את הרצון הזה להמשיך לחיות. אבל באותם חודשים ראשונים...בשלב ההתפרקות...מאיפה היו לך הכוחות? אני חושבת שמאותו מקום שיזם את ההובלה של הפורום הזה. מאותו מקום שאת מחבקת ומחזקת את החבורה המיוחדת שכאן. מיכל, את אשה נפלאה ומדהימה. זה מה שרציתי אתמול להגיד לך ונתקע לי. וגם. אולי הפרידה שאנחנו מנסות להבין...לברר...להגדיר...היא הפרידה מאי הרצון. היא וויתור על אי הרצון להמשיך. היא מה שעומד אחרי הסיפור של הלן שחזרה מחו"ל. זו הפגישה המחודשת עם הרצון לחיות. להיות שמחה. למצוא אושר. לאהוב את החיים למרות הכל ויחד עם כל מה שיש ומה שאיננו. לתת לגיטימציה להמשך חיים טובים. שמחים. של גם וגם. פרידה מהשכול. מהאבל. והתחלה של דרך חדשה של לחיות עם האובדן.

 

[מיכל@בר]

אחת מן הצד... ערב טוב

החמאת לי נורא, ואני מודה לך על הדברים. תמיד אני אומרת שהכוחות האלה באים מאיזה מקום מסתורי, לא יודעת איפה הוא נמצא, ולפעמים הוא נראה לי ללא תחתית. בלתי נדלה. אני מאמינה שכל מי שאיבד את היקר לו וממשיך לחיות, מתוך הכרה שיש בשביל מה לחיות, הוא גיבור. איך אמרה אתמול סמדר? כל אחד מוצא לעצמו את הסיבות להמשיך לחיות. הרבה צדק יש בדבריך על הפרידה. הפרידה מאי הרצון להמשיך. דרך לחיות לצד האובדן. היכולת לחיות בשלום עם ההחלטה שגמלה בלבנו, להמשיך לחיות. לחיות ממש. אני קוראת את הדברים שאת כותבת על ההתפרקות שעברת, על שהיית חייבת להמשיך בגלל הילדים, על הבחירה שעשית, עליה כתבתי לך כבר אתמול או שלשום ואני בטוחה שאותו מקום מסתורי, זה של הכוחות, מוכר היטב גם לך...

 

[מיכל@בר]

מהצד... סליחה

 

[אחת מהצד]

כן ../images/Emo13.gif ותודה לך ../images/Emo24.gif

 

[benni (mac)]

להלן...אמא של אמיר

מבחינתי-"הקצת חומר למחשבה שלך"-אמת צרופה.מסכים לחלוטין איתך.וסליחה...לא אמרתי ערב טוב לך וכולם וכולן,אז- לילה טוב לכולם וכולן.

 

[סמדר זהבי]

היי גם לך, מה שלומך?

 

[הלן...אמא של אמיר]

תודה בני, ולילה טוב גם לך.