בעקבות כל הסקרים על חתונות

[אמא של עופרי וטל]

../images/Emo41.gif בעקבות כל הסקרים על חתונות ../images/Emo41.gif

בפורומים אחרים. האם מחנכים אותי לרצות להיות לבושות בלבן ולהיות נסיכות או שזה משהו מולד? האם לגברים יש אותו רצון - לחתונה "ארוע"? שאני ניזכרת בעצמי כילדה - מעולם לא חלמתי על חתונה - האמת היא שאני לא זוכרת את עצמי חולמת על חתונה או על איך אני אראה שאני אהיה כלה, גם לא בגיל ההתבגרות. אני חושבת שאצלי זה בא מחוסר ביטחון עצמי - כי ביטחון עצמי התחלתי לפתח אי שם בגיל 27. חתונות לא מרגשות אותי - ואל תכעסו עלי - אני נעשית נורא נבוכה. תמיד החופות נראות לי ארוכות מידי. השמלה נראית לי לא נוחה הבעל בדרך כלל נראה כאחד של איודע איך הוא הגיע לשם - ומחפש את הדרך הקרובה ביותר לבר - ולומד כמה אלכוהול אפשר להכניס לגוף - בדקה פנויה בלי שמישהו נותן לה צ'פחה. ועכשיו עוד יש את הקטע - של "להרוויח" מהחתונה - וזה ממש נעשה קטע של "שופו" ושל כסף. אז מה בתור "אישה" חסר לי הבאג הזה של חלום הכלה? או שפשוט אף אחד לא נתן לי להאמין שהזה יכול לקרות - אז נהייתי אנטי? איך אצלכם?

 

[עמית@]

מחנכים, בהחלט - זוהי התנייה תרבותית

חברתית. מעניין אותי שתמר בת שנתיים וחצי ועוד לא שמעתי ממנה כלום על חתונות.. אולי בגן שלה זה לא כזה שוס (נדמה לי שרק אני ויוסי ועוד זוג נשואים שם.. ועוד אחד לשני) בתור ילדה מאוד לא רציתי להינשא, ראיתי את הורי בתור דוגמת זוועה למה שמוסד הנישואין יכול להיות, הכל רק לא "בעושר ובעוני, לטוב ולרע" (בגרסא הנוצרית) הגירושים שלהם היו הדבר הטוב ביותר שהם יכלו לעשות, אבל לנו זה שבר את הלב. בחיי שהתחתנתי בלי יומרות רומנטיות, הכוכבים מעולם לא נדלקו לי בעיניים מהמחשבה על לבן, מלמלה, הינומה ושאר ירקות, היו בחתונה שלי אנשים לבושים בהדר רב יותר ממני, ולא מעט. אחותי הקטנה עד היום לא סולחת לי שלא התחתנתי בשמלת פנינים ונצנצים, מאופרת ומאובזרת.. כמו שכתבתי במקום אחר, בדיעבד? לא הייתי מתחתנת, מקסימום מסיבה לחגוג את היותנו יחד. היו לי אפילו בלילי מחשבות לשנות סטטוס רק כדי לא להיות תחת עול הרבנות, אבל זה ניג'וס אמיתי וממילא אני לא מתכננת כעת לחיות בלעדיו אפילו רגע, אז נישאר נשואים. ה ברמה האישית, ברמה הלאומית: כל אישה היא פוטנציאל, רחם והינומה (בקיץ הזה תלבשי לבן) הגברים? גברים הם חיילים, מה, זה לא ברור? המסלול מותווה מגיל הגן. ועניין הכסף? אותי זה עד היום מזעזע שמישהו אומר לי "צריך להביא לפחות 500 שקל, לכסות מנה" הלו! זה החבר שלך שמתחתן שם.. בכלל, חתונות היום זו הפקה מחרידה למדי, מספיק להיכנס לאיזה פורטל חתונות ולראות התלבטויות הרות גורל לגבי שמלה וצלמים, כאילו אין שום צרה בעולם יותר ממחשוף "וי" עם חזיית נצנצים טוב, הגזמתי קצת (אוף, כמה טוב לכתוב אחרי ימים שבקושי היה לי זמן לחשוב, פתאום יש לי כמה דקות של שקט.. התגעגעתי)

 

[משוש30]

אחרי החתונה הראשונה אמרתי שזה

ממש לא מעניין אותי להתחתן שוב. וממש ממש הופתעתי מההצעה של החבר שלי וגם מאד התרגשתי להפתעתי הרבה. הטקס היה קצר ומקסים. היה לנו רב שחיתן בפעם הראשונה והתרגש מאד מה שגם היה מקסים בעיני. השמלה נקנתה בחנות רגילה ב-500 ש"ח והחתונה הייתה מאד מאד שמחה ומאושרת. ממש לא ציפיתי לזה אבל התרגשתי כל כך בהצעה, התרגשתי מאד בחתונה ואפילו בחתונה ה"אמיתית" בקפריסין אחרי החתונה בארץ התרגשתי...בכל זאת לסמלים יש משמעות. יש חשיבות למעמד הסמלי הזה שאומר אני בחרתי בך מכולם לחיות איתך, לעשות איתך ילדים, להזדקן איתך. נכון אפשר לעשות את כל זה גם בלי הסמל ובלי האמירה אבל יש בזה משהו מאד חזק לדעתי.

 

[משוש30]

דרך אגב חזק לזוג לאו דווקא לאישה

 

[יעל מטיילת]

אני כל-כך מסכימה איתך

זה מה שאמרתי לכל מי שהרים גבה על כך שהחלטנו להתחתן בחתונה רגילה. ואת יודעת, גם עצם המעמד הזה, שכולם באים לשמוח בשמחתך, וכל האהבה הזאת מסביב. זה נותן תוקף אחר לדברים.

 

[טלי בארץ הלמה]

זה נכון שמחנכים

גם אני אף פעם לא חלמתי על חתונה ועל שמלה לבנה, ובכל זאת... עשינו חתונה מאוד "מסיבתית" - שישי בצהריים, חופה אלטרנטיבית, שמלה מאוד פשוט שאני עיצבתי (לבנה...), תסרוקת מופרעת, אוכל מעולה (ולא כשר) בתפריט פיוז'ן ומשפחה שלבושה מאוד פשוט ולא רשמי. זו הייתה הפרשנות שלנו ליום הזה, לטקס הזה, שיצא קסום ומדהים ואני לא מצטערת לרגע שנעשה.

 

[lulyK]

דווקא חושבת שזה מולד.

כילדה הייתי מאד מאד בעניין הנסיכתי (יש לי שפע סיפורים מביכים, אחד לדוגמא: כשהייתי בת 5 חברה של אמא שלי ובנה היו אמורים לבוא אלינו. מיד אצתי רצתי, לבשתי את שמלת היפהפיה הנרדמת שלי ונשכבתי במיטה. כמובן שבן ה-5 לא בדיוק הבין מה מצופה ממנו, ויצא לסלון בטענה ש"היא ישנה". כשלון ראשון כפאם פאטאל). אני זוכרת את עצמי מסכלת באלבום החתונה המאולתר של ההורים ההיפים שלי ומרחמת על אמי נטולת הטעם שנאלצה להתחתן בגלביה (בדיעבד התברר שזו היתה שמלה מאד מיוחדת, עבודת יד ממשכית). עם השנים והחינוך, כבר לא יכולתי להרשות לעצמי להגשים את הפנטזיה (שלמען האמת פשוט כבר לא היתה קימת) והתחתנתי בשמלה יותר פשוטה מזו של אמא שלי.

 

[עמית@]

../images/Emo6.gif

 

[tookish]

אני אף פעם לא פינטזתי על חתונה

ועל שימלה עם תחרה ומלמלה וכו'. החתונה שלנו הייתה סבבה לגמרי, לבשתי שימלה לבנה עם כתום (משהו מופרע ומיוחד שעיצבתי) היה אחלה אוכל(לא כשר) הייתה אחללללללללה מוזיקה, לא הי שום נאומים ולא סלואו ראשון זו פשוט הייתה מסיבה ענקית שנמשכה עד לשעות הקטנות . היה אחלה.

 

[יעל מטיילת]

גם אני אף פעם לא חלמתי על חתונה

לא דמיינתי ולא פינטתי. אבל בשונה ממך, אני מאד מאד מתרגשת בחתונות של אנשים קרובים. עד כדי דמעות לפעמים (מי שמכיר אותי יודע כמה זה לא מתאים לי). לא מזמן הייתי בחתונה שמאד התרגשתי בה, ופתאום קלטתי שהחתונה הבאה בה אהיה מעורבת רגשית תהיה זו של אחותי וזהו. נגמרים הקרובים לי הרווקים. דרך אגב, לתדהמת הקהל החלטתי שאני רוצה חתונה כמו כולם, ואכן הפקנו חתונה סטנדרטית (עם אוכל טוב וDJ נהדר כמובן

) והיתה מסיבה נפלאה. בהחלט אחד הבילויים הטובים בחיי. ערב של שמחה נטו. מאד שמחה שעשיתי את זה.

 

[עינבלית]

אני כמוך-וככה נראתה החתונה שלי

לא עשינו חופה

מול קהל לבשתי את השמלה הכי נוחה והגיונית- של דורין פרנקפורט, לבן קרם ואני משתמשת בה גם עכשיו. לא הכנסנו בר אלכוהולי. עיצבנו ביחד (אני והאיש) והתנגדנו לאולם בכל מאודנו. והכי יפה- ששנים אח"כ, יש אנשים שאומרים לי- "את החתונה שלך אני לא אשכח לעולם"... כי היא היתה כל כך לא חתונה, כל כך פיקניקית, פשוטה ונעימה וקלילה, אפילו הגברה לא לקחנו, רק להקה של חברים שעשו מוסיקת רקע בצהרי היום ביער. זה עניין של חינוך, ברור, אבל לא בכל בית. אני תמיד מרחמת על הכלות ההדוקות במחוך ובקושי נושמות, על הררי האיפור שמסתירים להן את הפנים האמיתיות, על החתנים שנראים כאילו תלשו אותם מהמציאות לתוך עולם הזוי, ועל האורחים (ואני ביניהם) שנאלצים לכתת רגליים בלילה לאולם דחוס ולהרוס לעצמם את השמיעה כי תמיד המוסיקה מחרישת אזניים.

 

[yaelia]

מי מחנך?

לא זוכרת שמישהו טחן לי או לאחותי במוח איך להתחתן ומה ללבוש וכמה האורחים צריכים לתת. חתונה אף פעם לא היתה אישו בבית שלי או בסביבה שלי ואני לא זוכרת אותי ואת חברותיי יושבות ומפנטזות על שמלות נפוחות ותכשיטים מפוארים. יש בחוגים מסוימים איזשהו צורך לשואו-אוף, להראות שאנחנו עושים לילד חתונה יותר גדולה משל השכנים. אלה לרוב אנשים שמזמינים לחתונות שלהם את הילדים שלמדו איתם בכיתה ג'. אני חושבת שזה במקרים רבים עניין של ההורים שהילדים (המתחתנים) נגררים לתוכו. בלי לשכוח כמובן את תעשיית החתונות שמגלגלת כספים אדירים, ומנסה בכל כוחה למכור מוצרים שאין בהם כל צורך. ש. ואני התחתנו כי זה נראה לנו הדבר הכי רומנטי ומקסים לעשות באותו רגע (היום, אני לא בטוחה שהייתי מתחתנת), זאת באמת היתה חתונה רומנטית ומקסימה. מסיבת החתונה שלנו, היתה ארוחת ערב נחמדה למשפחה וארוחת ערב עוד יותר נחמדה לחברים הקרובים. היה כיף.

 

[ו שתי]

לא אני.

לכל ענין "טקס החתונה" עם המוני מוזמנים, אני לא מתחברת. נבוכתי גם מהקומץ שנבחר לשבת אצלנו על הדשא לפני שנתיים. בקיצור- כנראה שלא כולן בנויות לזה. (לפי מה שהולך פה בפורום- הרב לא בנויות לזה). יש כאלו שזה מדבר אליהן, שההתרגשות הגדולה של תכנון חתונה לאורך חודשים וה"להיות מלכה ליום אחד" זה בשבילן. אבל אני לא חושבת שזה ענין של חינוך. מה שכן- הרבה עושות את זה, כי לפעמים קל לטעות ולחשוב שאי אפשר אחרת.

 

[daldan]

אני לא ממש זוכרת את החלומות

אבל אני מניחה שהיו לי הפנטזיות שלי על איך תראה החתונה שלי. לא חושבת שזה נובע מחינוך. אלא יותר מאופי. אני סנטימנטלית מטבעי, מתרגשת מחתונות של המשפחה והחברות שלי, מלידות והריונות, רומנטיקנית (מה לעשות שבעלי רחוק מזה) וכל השמאלץ. אז כן, כנראה שהיו לי פנטזיות למינהן. ומהחתונה שלנו יש לי רק זכרונות טובים. זו היתה חתונה בגן ארועים עם כל האינסטרומנטים, לבשתי שמלה לבנה (לא נפוחה, אבל מושכרת) ואפילו בעלי שלא ממש מתחבר לארועים המוניים כאלה, ריחף יחד איתי כל הערב. מבחינתי זה היה ערב שכולו אהבה (הנה אתן רואות אני מתחילה עם השמאלץ...) לסיכומו של דבר, אני בהחלט חושבת שזה שילוב בין אופי וחינוך. ולגבי ה"מסחרה" שעושים מהחתונות, זה באמת בלתי נסבל אבל זה פועל יוצא של הציפיות הגבוהות שנוצרות בחברה הישראלית ממאיך צריך להתחתן. היום כל אחד רוצה לעשות את "החתונה" של השנה (כמובן שיש יוצאי דופן), וההוצאות על כך הן בהתאם - חבל שזוג שמתחיל את חייו המשותפים (או לפחות ממשיך אותם) צריך להוציא כל כך הרבה כסף על ערב של ארבע שעות.

 

[isidora]

אצלי היה אחרת ../images/Emo18.gif ארוך

כל אחד עושה מה שמתאים לו... אני דווקא כן רציתי להיות כלה ורציתי חתונה. והיה לי כייף

ככה בדיוק דמיינתי את זה. יכול להיות שתוכנתנו ויכול להיות שזה מולד לדעתי השאלה היא אחרת - למה בעצם לא? זה הפך להיות מאד מיין סטרימי להתנצל על חתונות, לעשות אירוע אלטרנטיבי, לא לעשות בכלל, לעשות אבל להסביר שזה לא אתם אלא ההורים... אני מכירה זוגות שלא התאים להם - אז הם פשוט לא עשו, אבל בזמן האחרון נראה לי שגם זוגות שעשו "אירוע" מרגישים צורך להתנצל עליו ואני לא מצליחה להבין למה. אני לא חושבת שזה שהייתי כלה או, רחמנא ליצלן, עצם העובדה שרציתי להיות כלה מגדירה את הזהות שלי. אני לא אישה יותר/פחות חזקה או עצמאית בגלל זה. אני לא מרגישה שאני "מעוצבת" מגדרית או שבויה בקונספטים ארכאיים. בעצם, אולי אני כן ואני לא רואה את זה? הפאונטה היא שזה לא משנה כי לדעתי אין בזה שומדבר רע.

 

[אמא של עופרי וטל]

חלילה - אין בזה שום רע

היפך מי שאוהבת את זה אז יש בזה רק טוב. אני פשוט תהיתי מאיפו מגיע הרצון הזה? האם הוא מולד? (ואם כן אז למי לי אין אותו) הוא שהוא נקנה במשך השנים? (ואז גם איך זה שלי אין אותו) אני דווקא חושבת שרוב הגדול של הנשים כן מתחתנות בדרך המסורתית.

 

[daldan]

למען האמת יש גם משהו בחינוך הקיבוצי

שמשפיע. החינוך הזה - לא להתבלט, לא להיות שונה, לא להפגין רגשות, להיות COOL. זה חלק מהערכים שהמסגרת החברתית הקיבוצית הלא פורמלית הקנתה בנות ילדותינו. אם אני חושבת על החתונות שנעשו בקיבוץ - הכלות שלבשו שמלה לבנה גדולה ומקושטת בד"כ לא היו מבנות הקיבוץ אלא כאלה שהגיעו מבחוץ (בנות גרעין, חברות של בני קיבוץ וכדומה).

 

[אמא של עופרי וטל]

../images/Emo6.gif

הזכרת יל את החתנות - שהיו מתחתנים - 3 זוגות ביחד - וכל האורחים של כולם היו יושבים על הדשא ורואים את ההופעה. יחד עם "ריקוד החתונה" פעם היה הרבה יותר גרוע.

 

[טלי בארץ הלמה]

צודקת../images/Emo6.gif

 

[sugerbabe1]

מעולם לא התחברתי לזה..ואף פעם לא

הייתי כלה במובן הנוצץ של המילה. אני התחתנתי אזרחי לא בארץ, את טקס הנישואין שלנו עשינו בבניין הערייה בפראג, לולא לחץ של המשפחה לא הייתי עושה מסיבה בארץ אבל עשינו- והיתה מסיבה!!!!!לא חתונה מסיבה!! ערכנו מן טקס אלטרנטיבי שהיה קליל ונחמד. נראה לי שכל נושא החתונות איבד בארץ(וגם בעולם) פרופורציות אנשים מוציאים עשרות אלפי שקלים על החתונה...שבסופו של דבר נשאר זיכרון עמום ורחוק.