בעקבות כל הסקרים על חתונות

[ח ת ו ל ה פרסית]

אצלנו ממש לא...

אם זה היה כמו שאת מתארת בחיים, אבל בחיים לא הייתי מתחתנת ולא מבינה איך מישהי יכולה לעשות משהו שהתיאור שלו נשמע כל כך מגוכך. מעולם לא חלמתתי על חתונה ומצד ההורים, אם משהו, אז היו רומזים או אמרים מפורשות שמוקדם מדי ויותר חשוב ללמוד עוד והכי טוב לחכות (עכשיו שיש לי ילד אני מבינה כמה שהם צדקו, אם הייתי עושה את זה דקה קודם זה היה מוקדם מדי). כשראיתי שאני ועדי חברים מספיק זמן ושטוב לנו ביחד אז התחלתי לרצות להתחתן, איתו, לא עם השמלה הלבנה. אנחנו עשינו את החתונה שאנחנו רצינו, התחתנתי בשמלה נוחה ואוורירית, לא עשינו יותר מדי חשבונות על הכסף והכל נעשה עם בעלי ביחד בכיף.

 

[אלינה12]

חלמתי ופינטזתי

בטח שזה חינוכי. כל הספרים שניגמרים "והם חיו באושר...", כל הסרטים עם נשיקה בסוף, הנסיך על סוס הלבן וכו' וכו'. הרבה הרבה פינטזתי איך אני בשמלה לבנה של נסיכות נכנסת ל"ארמון" וכל העיניים עליי... גודל הציפיה = לגודל של אכזבה. זה היה יום הכי מטוח והכי עצבני בחיי שאני לרגע לא רוצה להחזיר אותו. והמסקנה שלי מזה שכנראה פנטזיה צריכה להישאר פנטזיה ולא להתממש...

 

[מעיןבר]

ברור שזה עניין תרבותי ולא מולד

איפה mummy תסביר בדיוק איך זה קורה?

ולא, אני לא חושבת שמשהו פגום בך כאישה. זה רק מעיד על היותך אישה עם חינוך מסויים, טעם מסויים ואופי ייחודיים לך. בכל מקרה, אני בהחלט פינטזתי ונהניתי מהפנטזיה, מההכנות ומהערב עצמו. היה לנו כיף. נכון, בהתחלה רצינו לעשות משהו קטן, בסוף הבנו שגדול זה גם טוב

ובחרנו לעשות חתונה שהיא לא "חתונת השנה" אבל גם לא מיוחדת ומקורית מה שהיה לנו הכי חשוב זה שכמה שיותר אנשים יהנו. אז בחרנו במקום עם האוכל הכי טוב אבל שלא קרע לנו את הצורה עם הכסף. לבשתי שמלת כלה אבל היא היתה חייבת להיות נוחה וכנ"ל הנעליים (שתרגלתי כחודש לפני כדי שלא יהיה לי קשה). הקפדנו להזכיר ל- DJ שהעוצמה של המוזיקה חייבת להיות כזאת שמאפשרת לנהל שיחה למי שלא רוקד וגם ביקשנו מוסיקת מיינסטרים ולא משהו שישגע את ה"זקנים" בחרנו במזנונים למרות שאנשים פחות אוהבים לעמוד בתור כי הגשה לפעמים נמשכת עד נורא מאוחר ורצינו שגם המקדימים ללכת יהנו מקינוח. בקיצור - חתונה בנאלית אבל שתהיה נעימה. לא מצפה מאף אחד לזכור אותה... אפילו אני לא זוכרת הרבה פרט לאושר הרב שהציף אותי באותו מעמד שבו חלקנו את אהבתינו עם כל אהובינו ועוד קצת. מסכימה מאוד עם הגועל מחתונות ראוותניות שעולות הון תועפות ובסוף אתה לא יכול להינות כי המוסיקה החזקה מציפה את כל החושים. יצא לי לאחרונה להיות בשלוש חתונות כאלה וזה היה נורא ואיום - מה קרה? המטרה שלהם זה לגרום לאנשים לאבד את השמיעה בערב אחד? בפעם האחרונה זיו נשאר צרוד שבוע מהצעקות במהלך הערב.

 

[טיפוטף]

לא חלמתי מעולם על חתונה או על שמלה

להיפך. מעולם לא רציתי בזה ומצידי היה אפשר לוותר על כל העניין. בדיעבד, זה לא נראה לי כל כך משנה - לא לכאן ולא לכאן. כן נשואים כדת וכדין, לא נשואים כדת וכדין, כשיש רכוש משותף, וכשיש ילדים, ממילא יהיה לא פשוט "לפרק את החבילה" במקרה של גירושין חו"ח. ובכל זאת אחרי 5 שנות מגורים משותפים התחתנו, ברבנות, כי זה היה הכי קצר והכי פשוט והכי זול, ואחרי שבועיים עשינו מסיבה קטנה על הדשא, עם 70אורחים בלבד. לא קניתי שום שימלה לרגל האירוע, וגם שם בחרנו בהכי פשוט שאפשר, ובכל זאת אנשים יצאו מאוד מרוצים ועד היום אומרים לנו "הלוואי ואני הייתי מעז לעשות את מה שאתם עשיתם". חתונות של אחרים? בדרך כלל נראה לי ראוותנות ופיצוץ אדיר של כסף שאין. התרגשתי מאוד בחתונה של אח שלי כשהייתי בת 20 ומאז לא התרגשתי בשום חתונה. אני זוכרת זוג אחד של חברים, בני קיבוץ שניהם שגרים ביחד מכיתה ט' בערך, שבגיל 25 אחרי 10 שנים ביחד החליטו "למסד" את הקשר ועשו חתונה גדולה, כאשר הבוז ואי החשק שלהם כלפי כל הארוע היה כל כך ברור... אחרי החתונה שלהם החלטנו שאצלנו "לא יקום ולא יהיה".