היו להם כ-35 שנים לעשות יחסי ציבור
לעצמם. מה לעשות, ההיסטוריה רואה אותם כלהקה זניחה, הערת שוליים. אני לא אומרת שהם היו להקה גרועה, כי כאמור לא האזנתי להם מזה 30 שנה. אמת, קשה לי להאמין שיש דברים גרועים יותר מ-ELP. באופן כללי - וכדאי שתדעו - יש בשנים האחרונות חשיבה מחודשת רחבה מאוד על הרוק של שנות השישים והשבעים, בעיקר בעתונות הבריטית. המניע לכך היה, בתחילתו, מסחרי גרידא: בני אותו דור עדיין רוצים לקרוא על האמנים שאהבו באותה תקופה. אך התוצאה היא רצינית לחלוטין, ומרתקת, כשחוקרים מסתכלים במבט מודרני וביקורתי על היצירות והאמנים של אז. לא מדובר בשחיטת פרות קדושות וותיקות או יצירת פרות קדושות חדשות, אלא נסיון לבדוק באובייקטיביות, מה היה לנו שם. יש אמנים לא מעטים שהרוויחו בגדול מרוויזיה זו. ניק דרייק, למשל, שהיה אמן אלמוני יחסית עד לפני כעשור, והיום מוכתר (בצדק) כאחד מהטובים שבאמנים הבריטיים של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. עשרות - אולי מאות - אמנים שלא זכו להערכה בזמנם, זוכים עתה להתייחסות רצינית, וחלקם להערכה. וזה קורה גם ללהקות יותר פופולריות: לד זפלין, למשל, זוכים לאחרונה לעדנה לה לא זכו מצד המבקרים בשנות השבעים, שלא לדבר על הפלויד. זה עובד גם לכיוון השני, כמובן. קאמל, מה לעשות, לא זוכים להתעניינות או להערכה. כאמור, אני מתקשה לזכור איזשהו איזכור שלהם בעתונות, בשנים האחרונות, בכלל, שלא לדבר על סקירה רטרוספקטיבית של יצירתם. אולי היתה, ולא שמתי לב (קרוב לוודאי). בכל אופן, הם אינם מושא לדיון ציבורי, בניגוד לאמנים אחרים. למרות הירידה היחסית בכוחה של ביקורת המוסיקה, עדיין מי שהם טובים, עולים על פני השטח. אם לא בזמן אמת, אז דור אחד אח"כ.