אני חושבת שהרעיון הוא כזה
מי שהוא ילד בנשמתו (הרי הם היו ילדים כשהם נכנסו לשם, נכון?) תמיד יזכור את נרניה, ויוכל לחזור אליה. מאחר שסוזן גדלה מבחינה כזו שהיא חושבת שזה ילדותי, היא משאירה את נרניה מאחוריה, או יותר נכון, סוגרת את עצמה בפני נרניה. הרי גדולים לא מאמינים בדמיונות, והיא החליטה שזה דמיון, והופכת למבוגרת מדי בשביל זה. אין לה מקום בנרניה, כמו שלדוד אנדרו לא היה מקום בנרניה. היא לא יכולה להיכנס לנרניה, ואינה ידידה לנרניה. לואיס החליט להעביר את המסר של האטימות מנרניה על ידי ההתבגרות שלה, הרדיפה שלה אחר הבגרות, וכשחושבים על זה, זו מן נכות, שכן עכשיו היא לא תוכל לחזור לנרניה (הפסד שלה, הא?). כן, הייתי אומרת שהיא גרמה לעצמה למן נכות נפשית במובן מסויים... נרניה הייתה מקום שהיא באמת הייתה בו מאושרת, ויכול להיות שלא יהיה לה מקום כזה יותר, אי פעם. הצורה שבה היא עוברת לעולם המבוגרים, מזכירה לי את הסרט "2 Toy Story" ("צעצוע של סיפור 2"). יש שם את הבובה של הקאוגירל, שרואה איך הילדה שלה מתשתנה. בהתחלה הילדה אוהבת את הבובה שלה, אבל מגיע איזשהו שלב שבו היא מתבגרת, מתחילה לדבר נון סטופ בטלפון, ובמקום הצעצועים שהיו לה פעם, היא שמה על השידה איפור. היא שוכחת לגמרי מהבובה הנאמנה (שנמקה מתחת למיטה) ובסופו של דבר, מוסרת או זורקת אותה. זו הדרך שבה רצה לואיס להבהיר לנו שסוזן כבר לא זוכרת את מה שהיה, היא עברה למקום אחר. עולם שאין בו מקום לדמיון. ההתבגרות הופכת להיות הדבר החשוב, והילדות נדחקת לאחור, למקום שאליו נכנסים רק אם אין ברירה, כמו לעליית גג מאובקת.