מחשבות על "הפסנתרן"

[מאז]

../images/Emo41.gif מחשבות על "הפסנתרן"

אתמול בלילה ראינו "הפסנתרן" בטלויזיה (כשאת לא במסגרת ואין לך ילדים קטנים קשה מאוד לחוש ארועים כמו יום השואה, אז נשארנו לראות עד מאוחר). בקיצר, פתאום חשבתי על זה שלו אני הייתי פולנית בזמן השואה, לא הייתי מוצאת בי את העוז והאומץ להציל יהודים. בטח הייתי אומרת לבעלי: עזוב, למה להסתכן, יש לנו תינוק ואני בהריון, שמישהו אחר, שלא מסכן את ילדיו, יעשה את העבודה. עוד לא פירקתי את המחשבה הזו לגמרי, ואני בטוחה שיש לה השלכות גם על ההתנהלות של חיי היום, אבל היא עצובה בעיני, ורציתי לשתף אתכן.

 

[משוש30]

חשבתי על זה כבר מזמן -חשבון נפש

כמו בהרבה דברים אחרים ומצבים אחרים יש כאן התנגשות של ערכים. יש ערך בשמירה על החיים שלך ושל יקירך (בטח של הילדים). כמובן אפשר לשאול האם בכלל, כהורים, יש לנו זכות לסכן את הילדים שלנו במודע. יש ערך, כמובן גם בהצלת חיי אדם, בעיקר אדם חף מפשע ובהתנגדות לנציזם. והנה הערכים הללו מתנגשים. אז מה נכון לעשות? מי יכול להגיד? אני מאד מקווה שבזמן אמת הייתי בוחרת באופציה השנייה אבל אולי לא. ומה אנחנו עושים כיום לשיפור המצב כאן בארץ? האם אנחנו נרתמים באמת לעזרתם של העניים? של שכבות שלמות באוכלוסיה שמאבדות את כל מה שבנו בעקבות המדיניות הכלכלית שלנו? מה אנחנו עושים בשביל האנשים בשטחים? הרי לא משנה מאיזה צד של המתרס הפוליטי אנחנו נמצאים, כולם יסכימו לכך שבשטחים אין דין ואין דיין, שנעשים שם פשעים חמורים מכל הצדדים (אני לא רוצה להיכנס עכשיו לשאלה הפוליטית של מי אשם הם או אנחנו או שני הצדדים) אבל אנשים חיים שם בתנאים איומים, בעוני מחפיר, בלי חינוך, בלי תקווה, בלי עתיד. ומה אנחנו עושים לגבי זה? לא מדובר פה על לסכן את הילדים שלנו (לפחות לא בשלב הזה עד שהם יגיעו לצבא), גם לא מדובר פה על שואה ובכל זאת, רובנו יושבים בבית, עובדים, מגדלים את ילדינו כאילו שאנחנו בשוויץ. האם יש לנו זכות מוסרית לכך? מה למדנו מהשואה מלבד "לנו זה לא יקרה שנית"? איזה ערכים לקחנו משם והאם אנחנו מיישמים אותם? מה אנחנו עושים כדי לשפר את המצב הביטחוני בארץ כדי לקדם איזשהו תהליך שיוביל את המדינה הזאת לסוג מסוים של שפיות? מה אנחנו עושים עבור כל המיעוטים שחיים בארץ תוך כדי רמיסת הזכויות שלהם (כולל נשים)? מה אני עושה? כלום. אני בוחרת להסתגר בבועה שלי, לעצום את עיני ולא לדעת ולא להרגיש. סך הכל אני רק רוצה לחיות את חיי בשקט. ואולי זה גם מה שרצו הרבה פולנים...

 

[lulyK]

בדיוק.

 

[יעל מטיילת]

זה לא ממש אותו הדבר

גם אני חשבתי על ה היום. לפחות בשבילי, השטחים שם ואני כאן. זה לא כאילו לוקחים שכנים שלי, זה לא כאילו ילדים ששיחקו עם בני נזרקים מביהס, זה לא כאילו בשדה ליד העיר בנו מחנה ועשן מיתמר מארובותיו.

 

[יעל מטיילת]

האמת שמה שקרה במג'אר יותר הפחיד

אותי מהאספקט הזה. אני לפחות לא גרה עם שונה לידי. עירי (ככל הידוע לי) כולה יהודית. אבל הקלות שבה פנתה קבוצה אחת במג'אר נגד השניה ועצמת התגובה הכניסה אותי להלם. זה קרה בסמוך ללידה שלי ולא הסכמתי לשמוע על הנושא עד לפחות שבוע לאחר מכן. זה הכל כל-כך שברירי.

 

[משוש30]

בעיני זה ממש אותו דבר. אלו שטחים

שאנחנו כבשנו ואוכלוסיה שאנחנו אחראים לה לטוב ולרע. זה שאפשר פשוט להדחיק אותם ולהיזכר בהם רק בפיגועים זה אומנם נוח אבל לא יותר מוסרי.

 

[swann]

../images/Emo45.gif

 

[יעל מטיילת]

בזה אני מסכימה איתך

את פשוט לא גזירה שווה לדעתי

 

[מאז]

תראי איך לקחנו את זה למקומות אחרים

אני, כשכתבתי את ההודעה שלי, את יודעת על מה חשבתי? אני שאלתי את עצמי האם, אם בסוף תתבצע תוכנית ההתנתקות (שהיא בעיני נוראית, אוילית, מסוכנת מבחינה בטחונית ועוד ועוד), האם אאזור אומץ ואצא מביתי הבורגני באזור המרכז לכיוון גושקטיף כדי לתמוך (רק באופן חוקי) במתישבים ולהביע בכך מחאתי ועצבותי על הצעד, או שאפחד שיהיו שם אי אלו חמומי מח שיציתו אלימות באזור ואז חס וחלילה נפגע.

 

[משוש30]

../images/Emo6.gif טוב נו, זה רק ממקם אותנו משני

צידי המתרס הפוליטי. אבל...השאלות העקרוניות כמובן עדיין שם. האם אנחנו מסתפקים בלחיות את חיינו בשקט ובהגינות והאם זה מספיק? יכול להיות שפשוט לחיות את חייך ולגדל משפחה, במדינה כמו שלנו, או בעולם כמו שלנו, זה לא מספיק מוסרי. מצד שני אם כולנו נעלה על הבאריקדות אז כל מיני אנשים נחמדים שמוקירים אחד את השני מהפורום פתאום ימצאו את עצמם נלחמים אחד נגד השני? חבל שהעולם הוא לא שחור ולבן לא? חבל שהטוב והרע הם לא ברורים וחדים ואוניברסליים. אז כל מה שהיה נותר לנו זה לבחור לפעול...הנה והיה ותלכי לעודד את תושבי גוש קטיף אני אחשוב שפעילות מעין זו פסולה מוסרית ואת חושבת שההתנתקות, שאני תומכת בה, היא פסולה מוסרית. ושתינו בסך הכל נשים הגונות וטובות וחושבות שהן מוסריות. אז אולי בסוף עדיף לשבת בבית? סליחה על הבלגאן, מנסה לחשוב ב"קול רם".

 

[מעיןבר]

איזה דיון מרתק!

 

[nubi]

../images/Emo45.gif

 

[חושחושה]

מעניין שגם אני חושבת על מה שאת

מתארת, והגעתי למסקנה, שאני לעולם לא אוכל לדעת איך הייתי מגיבה, אין לי מושג מאיפה הם המציאו כוח ותושייה, אבל השד יודע מה הניע אותם. ורציתי להוסיף שהשנה באופן מיוחד המשפט "במותם ציוו לנו את החיים" עושה לי הרבה הרבה עצב, ומשפיע עלי לחשוב הרבה על החיים שלנו. זהו, לזכרם

 

[lulyK]

חושבת על זה הרבה.

ובהמך גם למה שעמית כתבה. שנים הייתי בטוחה שבגילגול הקודם ההתי יהודיה שנספתה בשואה. אני ואחי נהגנו לשחק כילדים בבריחה מהנאצים, הסתתרות בשדות, תפסנו מחבוא בארונות, אכלנו קשה של לחם..... אני אחסוך מכן, אתן בטח מבינות את האובססיה. בשנים האחרונות אני מבינה שאם כבר הייתי שם, בטח הייתי גרמניה שלא עזרה/הסתירה, בקיצור - אחת שמנויה על "הארץ" וחוץ מזה לא עושה שום דבר.

 

[אמא של עופרי וטל]

לולי - אני מגלה לא מעט קוי דימיון

גם אנחנו בתור ילדים שיחקנו בשואה - זה ההי בבית ילדים - היו גרמנים והיו יהודים והיו פולנים טובים, חלקינו היינו התינוקות. היינו מצתופפים 5-6 במיטה ואומרים שאנחנו בגטו ומחכים שיצילו אותנו. אני חושבת שזאת דרך של ילדים להבין יותר טוב מה קרה - כאילו לנסות לחוש את זה. פעם ראשונה שאני מדברת על זה - גם לי זה נראה חולני לגמרי - מצד שני מי אמר שאני בריאה..

 

[lulyK]

כנראה שזה באמת משותף להרבה מאיתנו

אני תוהה אם הייתי רוצה לראות את יותם משחק במשחקים האלה ואם יש לך בכלל בחירה.

 

[יעל מטיילת]

כמו בשואה שלנו

איזה ספר מדהים. ספר השואה הראשון שקראתי אחרי שנים (אני שמה לב שזה נפוץ פה, אובססיית השואה בגיל ביהס). מאד מאד ישראלי. מומלץ בחום.

 

[אמא של א וגם של ר]

ספר שליווה אותי הרבה זמן

הכוונה ל"שואה שלנו"/אמיר גוטפרוינד. בילדותי לא קראתי כלל 'ספרי שואה'. לא יכולתי. הספר שהיה לי בבית היה ספר מדבר, ארוך, יסודי ומעמיק - אמא שלי. אמי היתה באוושויץ, שרדה, אבדה את הוריה ואחיה הקטן (4 אחיות גדולות שרדו והמפגש ביניהן הוא סיפור מצמרר בפני עצמו), עלתה לארץ, הקימה משפחה, למדה, פיתחה את עצמה.... אין לי חלילה טענה כלפיה, להיפך, אני חושבת שהיא סיפרה לי המון ועשתה זאת ברגישות, בהתאמה לגיל (כיאה לאשת חינוך), תוך מתן מידע מדויק וחשוב על היבטים שונים של הזוועה. אבל, לא הרגשתי צורך וסקרנות לקרוא ספרי שואה בילדותי, לא עסקתי בזה יותר מדי (בטח שלא שיחקתי במשחקי שואה כמו שכמה מכן כתבו) ומה שידעתי בהחלט סיפק אותי. רק אחרי הצבא יכולתי להתמודד עם הנושא כאדם בוגר, התחלתי לקרוא ספרים, שכתבו סופרים ישראלים וגם אחרים והרגשתי מאוד מחוברת לנושא (איך לא?!). שואה שלנו/גוטפרוינד הוא אחד הספרים הטובים שנכתבו על הניצולים בשנים האחרונות, עם המון רגישות וכבוד, למרות הנימה המחוייכת. הסתובבתי עם הספר הזה בראש הרבה זמן לאחר שקראתי.

 

[טלי בארץ הלמה]

לא יכולה להגיד מה הייתי עושה

אבל ברור לי שחלק מהאוכלוסייה הפולנית אכן הרגישה מאויימת על ידי הנאצים. ברור לי שאמא שגוננה על ילדיה שלה פחדה לעזור ליהודים. ובקשר לשאלה של משוש - מה אני עושה הלאה: עובדת במקום שמעודד דו-קיום בכל התפקידים ומתייחסת ביום-יום לכל אדם כאדם באשר הוא. וזה מעט. נורא מעט. אולי מעט מדי, אבל אני מקווה שזה לפחות ילמד את הבן שלי להבין שאדם הוא אדם הוא אדם. ולא פחות מכך.

 

[nubi]

לא ראיתי את הסרט

כי מאוד קשה לי. המשפחה שלנו הם ניצולי שואה. כשהייתי במחנות, במיידנק ובאושוויץ, ראיתי כמה הם קרובים לערים. מיידנק למשל, יושב ממש צמוד ללובלין-עיר מאוד גדולה בפולין. עד עכשיו, השאלה היחידה שנשארה לי היא "מה, הם באמת לא ידעו מה שורפת הארובה הגדולה שם?". ולגבי הצלה-גם אנחנו דברנו על זה. אני חושבת שאני הייתי מצילה. כל מי שאפשר-גם במחיר חיי.