../images/Emo41.gif סיפור ש(נדמה לי ש)קרה
סיפור ששמעתי באירלנד, בפאב נידח אי שם, שרצפתו מכוסת נסורת ואפלולית נצחית נסוכה עליו. ליד האח היה מושב מרופד קטיפת ארגמן שאיש לא ישב בו, וצללי האש באח הבהבו עליו בהזמנה. ישבתי ליד האש להחם את ידי. המוזג, עליז וידידותי ככל אנשי אירלנד, פנה אלי וביקשני שלא לשבת בכיסאו של "תום". תמהתי ואף הרימותי גבה. אהההההה אמר האיש. אינך מכאן. אם כן עלי לספר לך על תום הנסיך. והרי הסיפור ששמעתי באירלנד מפי מוזג, שאין לדעת כמה שיכר הערה לקרבו טרם שיחתנו: לפנים גר כאן חתול שחור ענק. כל כך גדול, שהלקוחות הקבועים של הפאב טענו שאין הוא אלא פנתר, אך היה זה חתול. גם אם גדול במיוחד. הוא הופיע לילה אחד, רזה, מדובלל ושבע קרבות, ובחר לו את המושב הזה שליד האח. איש לא מחה ואיש לא ניסה ליטול ממנו את מקומו. נראה היה כאילו עצב סמוי מעיק על לבו, ולכן העדיפו הכל להניח לו להחלים מפצעיו - פצעי הנפש והגוף. לימים, הפך המושב שליד האח לכס מלכות, ותום, שחותם אצילות מובהק נח על מצחו, הניח בטובו לגבירות שמנמנות להתקרב אליו ולדגדג לו מתחת לסנטרו, אף הפיק מגרונו מדי פעם צלילי גרגור כדי לשמחן. אולם ניכר שצער עמוק מקנן בו, חרף פינכת נזיד הבשר השמן שהונחה למענו מדי יום ליד האח. ליל סערה אחד נכנס אחד השיכורים הקבועים של המסבאה וסיפור מוזר בפיו. לדבריו, פגש בדרכו הנה חתול גדול לבוש חליפת קטיפה ירוקה שהילך על שתי רגליו האחוריות. החתול המוזר פנה אליו בשמו ואמר לו: לך אמור לתום, נסיך אדמת הביצות, שמת אילסור, מלך היער האפל. כל יושבי המסבאה צחקו צחוק לבבי, טפחו על גבו של הלץ והציעו לו שיכר תמורת סיפורו המוצלח. אלא שאז הביטו בתום ונאלמו אלם מרוב השתוממות. חל בתום שינוי מדהים. הוא עמד קפוא בשיער סמור, מביט בנושא הבשורה במבט חודר, ואש זרה זוהרת בעיניו הירוקות. ואז יילל יללה ארוכה ומקפיאת דם. (עד היום, אמר המוזג, אני זוכר את היללה ההיא.) לאחר מכן קם החתול הגדול על רגליו האחוריות, קד קידה עמוקה לנוכחים כשהוא מניח את כפתו הקדמית על חזהו כחולק כבוד, קם ויצא. מאותו יום, אמר המוזג, אנחנו שומרים כאן לתום את כסאו שליד האח. ואם יתמזל מזלך, יבוא לכאן הלילה ויכבדנו בנוכחותו. סיפור ששמעתי באירלנד מפי מוזג, שאין לדעת כמה שיכר הערה לקרבו טרם שיחתנו, ואף אני איני יודעת כמה כוסות שתיתי קודם שחזיתי במו עיני בחתול שחור ענק קופץ על הדום הקטיפה שליד האח, מתכרבל ונרדם.
סיפור ששמעתי באירלנד, בפאב נידח אי שם, שרצפתו מכוסת נסורת ואפלולית נצחית נסוכה עליו. ליד האח היה מושב מרופד קטיפת ארגמן שאיש לא ישב בו, וצללי האש באח הבהבו עליו בהזמנה. ישבתי ליד האש להחם את ידי. המוזג, עליז וידידותי ככל אנשי אירלנד, פנה אלי וביקשני שלא לשבת בכיסאו של "תום". תמהתי ואף הרימותי גבה. אהההההה אמר האיש. אינך מכאן. אם כן עלי לספר לך על תום הנסיך. והרי הסיפור ששמעתי באירלנד מפי מוזג, שאין לדעת כמה שיכר הערה לקרבו טרם שיחתנו: לפנים גר כאן חתול שחור ענק. כל כך גדול, שהלקוחות הקבועים של הפאב טענו שאין הוא אלא פנתר, אך היה זה חתול. גם אם גדול במיוחד. הוא הופיע לילה אחד, רזה, מדובלל ושבע קרבות, ובחר לו את המושב הזה שליד האח. איש לא מחה ואיש לא ניסה ליטול ממנו את מקומו. נראה היה כאילו עצב סמוי מעיק על לבו, ולכן העדיפו הכל להניח לו להחלים מפצעיו - פצעי הנפש והגוף. לימים, הפך המושב שליד האח לכס מלכות, ותום, שחותם אצילות מובהק נח על מצחו, הניח בטובו לגבירות שמנמנות להתקרב אליו ולדגדג לו מתחת לסנטרו, אף הפיק מגרונו מדי פעם צלילי גרגור כדי לשמחן. אולם ניכר שצער עמוק מקנן בו, חרף פינכת נזיד הבשר השמן שהונחה למענו מדי יום ליד האח. ליל סערה אחד נכנס אחד השיכורים הקבועים של המסבאה וסיפור מוזר בפיו. לדבריו, פגש בדרכו הנה חתול גדול לבוש חליפת קטיפה ירוקה שהילך על שתי רגליו האחוריות. החתול המוזר פנה אליו בשמו ואמר לו: לך אמור לתום, נסיך אדמת הביצות, שמת אילסור, מלך היער האפל. כל יושבי המסבאה צחקו צחוק לבבי, טפחו על גבו של הלץ והציעו לו שיכר תמורת סיפורו המוצלח. אלא שאז הביטו בתום ונאלמו אלם מרוב השתוממות. חל בתום שינוי מדהים. הוא עמד קפוא בשיער סמור, מביט בנושא הבשורה במבט חודר, ואש זרה זוהרת בעיניו הירוקות. ואז יילל יללה ארוכה ומקפיאת דם. (עד היום, אמר המוזג, אני זוכר את היללה ההיא.) לאחר מכן קם החתול הגדול על רגליו האחוריות, קד קידה עמוקה לנוכחים כשהוא מניח את כפתו הקדמית על חזהו כחולק כבוד, קם ויצא. מאותו יום, אמר המוזג, אנחנו שומרים כאן לתום את כסאו שליד האח. ואם יתמזל מזלך, יבוא לכאן הלילה ויכבדנו בנוכחותו. סיפור ששמעתי באירלנד מפי מוזג, שאין לדעת כמה שיכר הערה לקרבו טרם שיחתנו, ואף אני איני יודעת כמה כוסות שתיתי קודם שחזיתי במו עיני בחתול שחור ענק קופץ על הדום הקטיפה שליד האח, מתכרבל ונרדם.
