אבו מאזן הוא לא ערפאת, ואולמרט הוא
ברק. אפשר להיכנס לדיון המעמיק על קמפ-דיוויד, אני אפילו חושב שכדאי שנעשה זאת. אבל אם אתה רוצה את תמצית דעתי: ערפאת יכול היה לקבל החלטה היסטורית בקמפ-דיוויד ולסיים את הסכסכוך עם רוב דרישותיו, אבל גם ברק ניהל את הועידה בחובבנות יתרה ועם טעויות רבות רבות. מצד שני, היסטוריה זו היסטוריה - יש לך כיום נשיא פלסטיני שחתום על הבנות ביילין-אבו מאזן מ-95, שהיה מעורב במעגל השני של יוזמת ז'נבה. האם יהיה לו את האומץ להוביל את עמו לויתור על החלומות שהפכו בינתיים לגיהנום? קשה לדעת, אבל שווה לנסות. ואגב ניסיון - הוא לא חייב להיות פומבי, המשאים ומתנים הכי טובים הם אלו שמתנהלים בערוצים חשאיים ישירים ולא לעיניי הציבור ובתיווך צד שלישי. (כמובן שזו קביעה פשטנית ואפשר וצריך לרדת לעומקה הרבה יותר, אבל היא נכונה בגדול) אני מבין שאנחנו הישראלים כבר מאוכזבים כל כך רבות ושבעים מועידות שלום שמתפוצצות, ומתרגילי אריזת המזוודות וכו'. אני מבין שאנחנו מאוד רוצים לקחת את גורלנו בידנו. אבל תהיה זו חלמאות גמורה לוותר על גבול מזרחי מוכר על-ידי הקהילה הבין-לאומית, ירושלים מוכרת כבירת ישראל וסיום מעמד הפליטות הפלסטיני (שלושה דברים שרק הסכם יכול להשיג) ובאותה נשימה לוותר גם על רוב הקלף הטריטוריאלי שאנו מחזיקים אל מול הפלסטינים בהקשר זה. השר רמון נוהג לומר כי ההתנחלויות מעבר לגדר הן נטל, אני מסכים איתו, אך כמה שהן נטל בשבילנו הן התגשמות חלום מבחינת הפלסטינים. (הדיון הוא כמובן מורכב טיפה יותר, כי למיטב הבנתי בתוכנית ההתכנסות הכוונה היא להעביר את ההתנחלויות המפונות למעמד של שטח B ולא שטח A, כפי שנעשה בצפון השומרון, ועדיין יש פה ויתור על מנוף רציני במשא-ומתן).
