פרק ראשון:
"אני מגיבה מאצלך למקפליי" אמרה עדי, חברתה הטובה ביותר של אוריה בעודה יושבת מול המחשב ומסתכלת באתר הרשמי של אחת הלהקות שהיא אוהבת. "תעשי מה שאת רוצה" אמרה אוריה והתרוממה "אני הולכת להביא סווטשירט, אני כבר באה" היא אמרה ויצאה מהחדר. יומיים לאחר מכן ישב דאגי מול המחשב שלו וקרא תגובות שמעריצות השאירו לו. הוא נכנס לאתרים של מעריצות, עניין אותו לדעת איך הן. הוא ראה שיש לו מעריצות מכול מיני מדינות, לא רק מאנגליה והסביבה. הוא נכנס לחמשת התגובות שפרסמו אחרונות והגיב להן. הוא נכנס לאתר של המגיבה האחרונה, הוא ירד במורד העמוד קורה כול מילה שהיא כותבת בשקיקה, היא כתבה שירים והוא אהב אותם. מאוד. הוא הדפיס את השירים שלה ושם אותם במעטפת קרטון חומה וגדולה. הוא ראה שהיא מישראל וראה תמונה שלה היה לה עור כהה ועיניים ירוקות. אפה היה סולד מעט ותלתליה השחורים נפלו על הסווטשירט שלבשה ברוגע היא חייכה חיוך קטן ונראתה כאילו היא לא שמה לב שצילמו אותה. הוא סגר את המחשב הנייד שלו לאחר ששמר את האתר. הוא יצא מהבית לעבר הבית של טום. דפיקה בדלת. "טום, אתה פותח?" אמר דני בעודו מחפש משהו לאכול במטבח הקטן של הדירה. "כן" אמר טום ויצא מעברו השני של הבית, הסלון. הוא פתח את הדלת ומצא את דאגי עומד שם. היה אמצע אפריל והיה קר דאגי הוריד את מעילו ונכנס לביתו החם של טום. "נכנסתי לקצת אתרים פה ושם היום. במצאתי אתר של מישהי שכותבת שירים" הוא אמר לאחר שהתיישב על הספה ליד שאר הלהקה. הוא ציפה למבטים משונים מהשאר, הוא גם היה מגיב אותו הדבר. "ו..?" דני שאל. הוא פתח את המעטפה הגדולה והוציא ממנה את הדפים. טום הושיט את ידו ולקח אותם עיניו זזו מצד לצד, פניו לא הביעו כלום עד שסיים את ארבעת השירים. הוא הניח אותם על השולחן. דני לקח אותם אחריו ואז הארי. "נו?" שאל דאגי. "היא מוכשרת. מאוד" אמר הארי ודני הנהן בהסכמה, מתפעל. "היא מדהימה. היא בדיוק הכיוון שאני רוצה את האלבום החדש" אמר דני. בשירים שלה היה הכול אופטימיות בחלקם ופסימיות באחר היא כיסתה כול חלק של רגש בעזרת השירים שלה ועשתה את זה נפלא. "האמת שזה גם מה שאני רוצה" אמר טום. "מה אתם אומרים?" שאל דאגי. "אני רוצה אותה באלבום החדש" אמר הארי וגירד בראשו. למחרת בבוקר הארבעה ישבו במשרד של חברת ההקלטות שלהם, עם הסוכן, המפיק והבמאי של התקליט המתוכנן. כול אחד מהם החזיק קובץ דפים עם השירים שלה, עיניהם מרצדות על הדפים בריכוז חלק מחייכים חיוך קטן. לאט, לאט כולם סיימו לקרוא. "אתם יודעים שמה שאתם רוצים הולך לעלות לכם הרבה?" אמר המפיק. "אנחנו יודעים אבל תחשוב על זה שהשירים הולכים להיות כול כך טובים שזה בטוח יכסה ויעבור את זה" התערב הסוכן. דני חייך. הוא לא הכיר אותה אבל העריץ את הילדה האלמונית והמוכשרת מישראל. "אז מה בעצם אתם רוצים?" שאל הבמאי. "אנחנו רוצים שהיא תטוס אלינו, תעבוד איתנו על השירים ובאתר שלה כתוב שהיא מלחינה" אמר דני. "בת כמה אמרתם שהיא?" אמר הסוכן. "היא כותבת 15" אמר דאגי. "ואתם מבינים שהיא לומדת?" אמר המפיק. "נעבוד איתה אחר הצהריים ובימי ראשון" אמר הארי, הילדה הזאת הצליחה לשכנע גם אותו. הילדה הזאת, אי שם בישראל, לא ידעה שום דבר ממה שקורה לה. היא בדיוק חוזרת מבית הספר. היא עצרה בקיוסק שקרוב לבית וקנתה קרמבו. "שקל וחצי" אמר המוכר. היא פתחה את התיק שלה והוציא מהארנק שלה שני מטבעות אחד בכסף ואחד בזהב. המוכר הכניס אותם לקופה בזמן שהיא כבר יצאה מהחנות עומדת מול הפח ופותחת את העטיפה של הקרמבו. בדיוק הטלפון הנייד שלה צלצל. היא החזיקה ברפיון את הארנק והקרמבו ובידיוק כשפתחה את הטלפון הנייד שלה הקרם בו התרסק על הרצפה. "חרא" היא אמרה. "גם לך" אמרה עדי וצחקה. "מה? אה עדי. סליחה בדיוק נפל לי הקרמבו כשעיניתי". היא אמרה מחייכת. עדי צחקה "לא נורא. את באה אליי? עוד שעתיים אני צריכה לצאת ויש לנו לסיים את הפרויקט למחרתיים". "כן, כן, אני כבר אצלך תקשיבי האוטובוס בא ואני חייבת לרוץ. ביי" אמרה אוריה ורצה לעבר האוטובוס. היא הדליקה את הנגן שלה ושמעה מוזיקה. לאחר שסיימה את הפרויקט עם עדי עצרה מול התיבת דואר וראתה שממוען לה מכתב. שמה ושם הנמען היה כתוב באנגלית, היא ראתה שהבול מאנגליה. 'מוזר' חשבה לעצמה. היא פתחה את המכתב כהגיע הביתה והתיישבה על הספה. 'גברת אוריה' פתח האלמוני הבריטי את מכתבו, באנגלית כמובן. 'לאחרונה יצא לנו לקרוא את אחד השירים שלך שפרסמת באינטרנט. הלהקה איתם אנו עובדים אהבה את השירים ורצתה ליצור איתך קשר בהקדם האפשרי. אנחנו מעוניינים בך ככותבת ומפיקה משנית בדיסק שעתיד לצאת ללהקה מקפליי. אשמח אם תצרי קשר במספר הזה..'. היא סיימה לקרוא. פיה היה פעור לרווחה. עכשיו היא הבינה שהבריטי האלמוני הוא חברת תקליטים ושהם קוראים את השירים שלה. 'רגע מה?' היא אמרה וקראה את המכתב שוב. השירים שהיא כתבה היו באנגלית, אנגלית הייתה שפת האם שלה. שתי ההורים שלה גדול באוסטרליה ועלו מציונית לישראל לפני שהתחתנו. היא בלעה את רוקה. וקראה את המכתב שוב. ושוב. ושוב. בסופו של דבר היא כבר ידעה לצטט דברים שלמים מהמכתב וידעה את מספר הטלפון, כתובת האמייל וכתובת המשרדים של החברה בעל פה. במקום שהיא החזיקה את הדפים היה רטוב. הידיים שלה מזיעות כשהיא נלחצת. "איך הם נכנסו לאתר שלי? אני בכלל לא מגיבה להם" שאלה את עצמה בקול ואז נזכרה שכשעדי הייתה אצלה באותו יום שבת היא הגיבה דרכה. היא התיישבה על הספה עדין מחזיקה את המכתב. מצד אחד- היא רצתה לכתוב. היא אהבה לכתוב וזה מה שהיא רצתה לעשות כול חייה. כול האנשים, מורים, הורים, חברים וקוראים באתרה אמרו שהיא מוכשרת ורוב האנשים שמבינים אמרו שהם מעולם לא קראו דברים כאלה. היא גרמה להם להרגיש מה שהיא הרגישה כשכתבה את זה. והצד השני- היא לא רוצה שכול העולם יראה מה היא כותבת. אבל כמובן שהאפשרות הראשונה טובה יותר. היא חייכה לעצמה באושר. וחיבקה את המכתב. 'אלוהימאדירים אני הולכת לכתוב ללהקה מפורסמת שירים'. ___________________________________________ סליחה שהשורות לא מסודרות, אני ממש ממהרת גיליתי שיעורים למחר שלא הכנתיO::
וואי אותן לא מבינות איך אני מתרגשת. פריסמתי 5 פרקים בבלוג בישרא שלי, כן שספיר, פיתות צועקות, רחל ועוד כמה מכירות אותו אז מראש אני מבקשת סליחה אני פשוט לא ידעתי כ"כ מתי התור שלי לפרסם ואם לא הייתי מתחילה אותו אז לא הייתי מתחילה אותו בחיים. אז סליחה=] אמ..לפאנפיק אין שם, אני הכי בעייתית בעולם עם שמות, אני מניחה שהפרקים ארוכים ואם לא אני ממש ממש מקווה להשתפר בקטע הזה. אוקי אז חוקים? שם הפאנפיק:סודי. לא סתם, אין לי שם. דירוג: נמוך. הכי נמוך שיש. מקסימום תיאורים של נשיקה לא יותר. אני תמימה מידיP: הצהרה:אני ודאגי והארי [פולגמיה
