מה שהכי רציתי לדעת בסוף ../images/Emo58.gif
meaning זה אם האוס שמר את המקל. מסתבר שכן, וזה אומר לדעתי המון (קצת כמו המשמעות של זריקת הבגדים הענקיים הקודמים אחרי דיאטה רצינית. זו אינדיקציה למידת האמון שלך בעצמך ולמידת הנחישות שלך לשמור על המשקל הנוכחי). הפרק היה מצוין (בתור פרק סטנדרטי, זתומרת), אולם אני חייבת להודות שהתקשיתי ליהנות. האוס היה כל כך בלתי האוסי מבחינת בטחון עצמי, כל כך ריחמתי עליו בגלל הרגל ובגלל התנפצות התקוות שהטיפול בקטמין עורר, הסצינה הנוראית על ההליכון, מבטי האיבה/כמעט-ידידות שלו לעבר המקל בארון... ממש דמעתי. וכן, אני יודעת שזו בחירת העלילה הטובה, המעניינת, המורכבת והמנצחת ושזה המקום הנכון לקחת אליו את הדמות, אבל אני שונאת את זה. אפילו מהבדיחות (והיו כמה מעולות בפרק הזה) התקשיתי לצחוק. אהבתי מאוד את קמרון בפרק, במיוחד בויכוח הראשון שלה עם קאדי. למה באמת האוס צריך להיות עניו (God doesn't limp, אבל זה אחד מהההבדלים היחידים ביניהם
)? אם כבר, אז כי הוא באמת אידיוט אם הוא חושב שמישהי שמדברת עליו כך רוצה אותו מתוך רחמים. שנאתי את פורמן. strike one and you're out? מה הקטע שלו? ובעיקר ריחמתי על צ'ייס. אה, וזה הפרק הראשון בהיסטוריה ההאוסית שלי שבו "אבחנתי" את המטופל עוד לפני האוס. למעשה, ברגע שנאמר שמדובר בDNA זר חשבתי על כימרה (אם כי כמובן שלא ידעתי לקשר זאת קלינית לדימום או להזיות). עדיין לא הבנתי מה הקשר לפקטור פון ויליברנד (כלומר, למה היה בו חסר? ואיך החסר טופל? כנראה פספסתי משהו) וגיחכתי למראה חוסר האמינות של האוס מסביר לדאקלינגז מהי כימרה (רבאק, לומדים את זה בגנטיקה 101), אבל מילא.