בהחלט השוואה נוראית...
אבל האם כל מי שמרגיש צביטה בלב לנוכח ההשוואה העכשווית גם התקומם כשטומי לפיד אמר שהתמונות מעזה מזכירות את סבתו שהייתה במחנה ריכוז? אני מקווה שכן. האם כל מי שכואב לו עכשיו על הקריאות האלה זעק (ולו בליבו) כשחלק ממי שקוראים אותם "שמאל" השווה את החיילים במחסום לחיילים הנאצים? אני מאוד מקווה שכן, כי אם לא, זו צביעות. ואם לא, אני מקווה שבעתיד הוא ינהג כך. אני מבין את האנשים שעושים את ההשוואות הנוראיות האלה, אבל לא מצדיק את מעשיהם. הם בשעת כעסם, בשעת בכי, ולא חושבים בצורה לוגית של "רגע, האם זה הביטוי הנכון לכאב שלנו?" זאת ההרגשה שלהם. זאת תופעת לוואי של כאב הגירוש. כאב מחמת חוסר-האונים. כאב של אונס ציבורי. האירועים פינוי חבל עזה בטל בהרבה יותר משישים ביחס לזוועות אירופה, אך אני מנחש, אולי אפילו מקווה, איכשהו, שההרגשה בגירוש זה תהיה המקסימום (המינימלי) שאי-פעם נחווה בהשוואה להרגשת אבותינו בשואה (לקרוא מאוד בעדינות).