../images/Emo9.gifהגעתי ללא כוונה להשאר...
ולי (מפתחת המודל) ואני חברות מזה מספר שנים. לאורך השנים שמעתי ממנה סיפורים ותאורים מבתי החולים,שמעתי ממנה על החלום (ארוך השנים) ולשמחתי ראיתי אותו הופך (וממשיך להפוך) למציאות. כשולי הציעה לי להשתתף בקורס הראשון התלבטתי קלות,אך לאור השעורים והסדנאות שנשמעו לי מאתגרים,מרתקים וכוללים תחומי עיסוק חדשים לחלוטין עבורי החלטתי להשתתף בקורס מתוך ידיעה ואמירה ברורות שאין סיכוי שאמשיך לעבוד בתחום זה.עצם הכניסה לבתי החולים,ההתמודדות עם המחלות והמפגש עם ילדים מאושפזים הרתיעה אותי הן כמבוגרת והן כאמא,המפגש עם ילד כואב או ילד במצוקה,שלא לדבר על אובדן ושכול...היה לי ברור באותה תקופה שכל שאוכל לעשות הוא לשבת לצד ההורים,לאחוז בידם ולהתאפק שלא לפרוץ בבכי... ככל שהתקדמנו בקורס רכשנו כלים,נפגשנו עם ילדים התגלה בפני מקצוע ממלא לפעמים בעוצמות מדהימות,התמורה הייתה מיידית. השילוב בין ההומור והאומנויות פתחה בפני שפה חדשה שאינה תלויית מילה היא יכולה לבוא לידי ביטוי ברעש גדול או בשקט,בתנועה,בצליל,בצבע או בדממה מוחלטת רק אני והילד. כשנשאלתי מה הביא אותי להמשיך ולעסוק בתחום זה עניתי (כפי ששיתפתי גם בקורס)-אילו ולו בשם הסיכוי הקטנטן ביותר,הייתי שם עבור מי מהילדים בראש ובראשונה,מי מההורים או מהצוות הרפואי והצלחתי להקל במשהו,לאפשר,להעלות חיוך בזמן הנכון..דייני. מאז אני כאן...
