../images/Emo63.gif../images/Emo119.gif../images/Emo63.gif טירוף בין כוכבי
"הפעל!" פקד הקפטן והנווט לחץ על הכפתור. כלום לא קרה. קפטן פוקס הביט שוב בנווט שהחזיר לו מבט משולש עיניים ואמר: "הפעל" הנווט לחץ על הכפתור ודבר לא קרה. קצין המבצעים ניגש במהירות לעמדת הנווט ולחץ בכפתור שולח מבטים עצבניים בקפטן. דבר לא קרה. האדמירל השתעל קלות בקשר. "הכל בסדר אצלכם?! אנחנו מחכים!" הקפטן לחץ על הכפתור בעמדה שלו ושוב לא קרה דבר. במאמץ להשתלט על זעמו לחץ הקפטן על כפתור אחר ואמר בקול קר כקרח: "פורג´י מה קורה?" "על מה אתה מדבר, קפטן? הכל בסדר כאן!" ענה פורג´י בעליצות. "אז למה לכל הרוחות והשדים הירוקים של ביתא סנטורי הספינה הארורה הזו לא זזה??" צעק הקפטן זורק את השליטה העצמית לכל הרוחות. נבוך ענה פורג´י: "אהה... אולי ... בגלל שאף אחד לא סיבב את המפתח?" "איזה מפתח?" הסבלנות של הקפטן התחילה להגמר, "אתה רוצה להגיד לי שאנחנו תקועים בחלל, כמו גורמיץ מיובש בגלל שמישהוא לא סובב איזה מפתח?" הקפטן התחיל להאדים "אהההה..... כן?" פורג´י גירד בפדחתו "מורק" הקפטן פנה לקצין הראשון שלו "תסביר בבקשה לפורג´י מה הולך לקרות לנו אם נמשיך להשאר פה עוד כמה דקות" קולו של הקפטן היה רגוע, אפילו רגוע מדי "אנחנו נמות!!" צעק מורק בשני ראשיו יחדיו. "נמות?", שאל פורג´י, "אתה בטוח?" "אתה שואל אם אני בטוח?" צעק הקפטן. "אתה שואל אם אני בטוח? האמת, לא, אני לא בטוח" הוא אמר בקול שקט יותר. "מורק" שאל הקפטן את הסטריאוס שעמד לידו, "אתה חושב שאנחנו נמות?" מורק גירד את הראש הימני שלו, ואז את השמאלי. "בעיקרון, כולם מתים בסוף, קפטן". הקפטן הגיב על התשובה במהלומת אגרוף לראש הימני, שגררה התפרצות צחוק מהראש השמאלי. "אהבל" אמר הקפטן, "התכוונתי אם נמות עכשיו, בגלל הסכנה הגדולה שמאיימת עלינו". "אה" אמר מורק, "הסכנה הגדולה. אתה מתכוון כמובן ל..." "זה מספיק רבותי" רעם מכשיר הקשר. בד בבד חדלו האורות שבתא ההדמיה מלהבהב והפלורסנטים שמסביבו החלו להמהם ולהציף את החדר באור לבן בוהק. "אני חושב שראינו די והותר להיום." המשיך האדמירל "קפטן פוקס, הורה לצוותך לפנות את התא ולחכות לתוצאות המבחן במעונות." קפטן פוקס וצוותו החלו לצאת מתא החללית המדומה. עברו חודשיים מאז התיר לו האדמירל לנסות ולהוכיח שוב את יכולות הצוות שלו וקשה להגיד שהראו התקדמות כלשהי. מאחוריו השתרכה התהלוכה המוכרת מדי: קצין ראשון מורק, ראשו הימני והחבול ממלמל בזעם בעוד השמאלי מייבב בשקט. מאחוריו ניסה קונסטנס, הנווט הראשי, לנגב את הדמעות מפניו. זו הייתה משימה קשה במיוחד מכיוון שכמו לכל גזע ´הבוהים´ לקונסטנס היו רק שתי ידיים שהתקשו לעמוד בקצב של שלושת עיניו. מאחורי הנווט ניסה קצין המבצעים להראות בדיוק עד כמה הוא מעוצבן ע"י רקיעה בקצב מטורף של שמונה רגלי העכביש שלו, כשהוא מפספס רק בסנטימטר את זנב השממית של ליזה, קצינת הסיור והבטחון. קפטן פוקס היה בן אנוש, כמובן. רק בני אנוש הורשו להגיע לדרגה כה בכירה. אבל ברגעים אלו הוא ייחל לאיזו רגל שלישית, משהו שייתן לו הרגל מגונה אחר מאשר כסיסת ציפורניים. אפילו פרווה כמו של פורג´י הייתה מספקת... "פורג´י!" פוקס קפץ "איפה פורג´י?" פורג´י, כמו כל חתול טוב, (שהרי ידוע לכל שגזע שצבע עורו מנומר ורגליו לבנות היה יכול להתפתח רק מחתול) שכח שמדובר בהדמיה, ולכן היה עסוק בביקורת גמר טיסה, בעוד זנבו האפור מיטלטל ימינה ושמאלה. "פורג´י, בא הנה מייד" צעק הקפטן. "אי אי סר" אמר פורג´י, ובא בריצה את מחוץ לתא, שם חיכה לכולם האדמירל. "טוב" אמר האדמירל, "לפחות הפעם השמידו רק אותכם, זו התקדמות משמעותית מהפעם שעברה". אפילו השממית הצליחה להסמיק מעט בשמעה את הנזיפה. הצוות לא יכול היה שלא להיזכר בהדמיה הקודמת, שלושה ימים קודם לכן, בה במקום להפעיל את נוהל ההשמדה העצמית של הספינה, קצינת הביטחות שיגרה אותו בטעות באופן מוצפן לכל שאר ספינות הצי, אשר השמידו את עצמן על כל תכולתן, וכן את כל המעגנים בהם עמדו. "מזל שאלו רק הדמיות" מלמל האדמירל לעצמו. באותו רגע נכנס לחדר שליח מיוחד מאת הנשיאה, לאחר החלפת ההצדעות ההכרחית עם האדמירל הושיט לו כדור מסר, ויצא מן החדר. האדמירל עיין במסר, ואחר עיין בו שוב, לבסוף עיין בו פעם נוספת, ונאנח. "קפטן" אמר חלושות, "נראה כי אין בידי ברירה, אלה לשלוח אותך ואת צוותך לכוכב שלושלושים, קלטנו משם אות מצוקה, ואתם הצוות היחיד אשר יוכל לצאת למשימת התאבדות שכזו, אתם היחידים שהינם מיותרים באמת". אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בצוות, כאשר עלו כולם על ספינתם החרוכה במקצת ויצאו למשימה. "יומן הקפטן פוקס, תאריך חללי 145:" "קפטן, מה לעזאזל אתה עושה?" שאל שששזזזל קצין המבצעים "תמיד רציתי להגיד את זה...." הקפטן ענה נבוך "קצין ניווט שיל, תכנן נתיב לכוכב.....לאן אנו טסים בכלל?" הקפטן ניסה נואשות להזכר "קצין ראשון מורק! הפיקוד בידך, אני הולך לנוח. משימתך עד שאני אחזור היא לדאוג שנגיע ליעדנו..." הקפטן קם מכיסאו והלך לאולם ההולוגרמות... "קצין ניווט שיל!, קבע נתיב לכוכב "של", עכשיו" צעק הראש הימני של מורק "ש!?" אנחנו צריכים לטוס לכוכב "שים"! אתה מטיס אותנו לכוון הלא נכון" הראש השמאלי צעק בתשובה תוך כדי הקטטה שפרצה בין הראשים, קצין הניווט קבע מסלול לכוכב שלושלושים יצר קשר עם פורג´י והחללית יצא לדרכה.... "תגיד, המפקד" שאל מורק את הקפטן, "למה קוראים לכוכב הזה שלושלושים?". הקפטן, שסירק באותו הזמן את גבותיו העבותות במסרק חשמלי מיניאטורי, הופתע מהשאלה עד כדי כך, שאיבד את השליטה על המסרק, עד כדי כך שהמסרק מרט לו חצי מהגבה הימנית. מתוך תיסכול, וכאב עצום, המפקד חבט בראשו הימני של מורק (שהיה הראש הפחות חכם, ולכן אפשר היה לוותר עליו). "כמה פעמים אמרתי לך לא להפריע לי כשאני מסרק את הגבות! יש לך מושג מה הן הסכנות שאני עלול להגרר אליהן אם אני מאבד את הריכוז?" לראש השמאלי הייתה תשובה מתוחכמת בקנה, אבל הוא העדיף שלא לנסות את הקפטן, כי בהתקף זעם הוא יכול היה לפגוע גם בראש השמאלי. "מה הייתה השאלה?" נבח הקפטן, מלטף את אזור גבתו המרוטה, שנתלשה ללא כל רחמים, ובלי שום אזהרה מוקדמת. "המפקד, שאלתי, למה קוראים לכוכב שלושלושים?". "אה", אמר המפקד, " זה סיפור ארוך, שמערב בתוכו ניסויים בכוחות הגרעין ובתורת הקוואנטים, אבל בסופו של דבר, הם הגיעו לתוצאה המחרידה". "איזו תוצאה מחרידה, המפקד?". הקפן בלע את רוקו, ואמר בקול שקט. "השעה בכוכב הזה היא תמיד שלוש ושלושים בצהריים". "לא" לחש מורק. "זה אומר ש..." "כן", אמר המפקד, "זה אומר שהתוכנית היחידה שהם קולטים בטלויזיה האינטרגלאקטית היא ריקי לייק". "אוי זה נורא" אמר מורקו"זה לא משנה עכשיו,במילא אין זמן לראות טלויזיה אנחנו במשימת הצלה" כשהגיעו לכוכב שלושלושים הם ראו שעון גדול מכוון לשלוש שלושים. אין בית ספר כי הלימודים הסתיימו וההורים עובדים רק חצי שעה עד ארבע. "כוכב מוזר"אמר המפקד"אז את מי צריך להציל?" "איזה ילד"אמר מורק"אני חושב" "ילד?! כל המסע לכוכב המוזר הזה בשביל ילד?!" "הוא לא סתם ילד יש אומרים שהוא הגורל של האנושות,וזה יכול להיות לטוב או לרע" המשך מיד...
