מפאת הנימוס לא אביע את דעתי...
את פרופ' שחר הערכתי רבות בעבר. הערכתי ירדה תהומה בעקבות המלצותיו בנושא "איחוד הרשויות". הכתבה הזו לא הצליחה לתקן את דעתי, אלא לקבעה. אנסה לפרט, במסגרת אילוצי המקום, הזמן והפורום: הנושאים המובאים בכתבה אינם חדשים ("פירבור מול עיור", "פריפריה מול מרכז", "עשירים מול עניים"...). כאשר שמעתי (ולמדתי) את הנושא לראשונה, זה היה בסוף שנות ה-80', תחילת ה-90' ואני אז סטודנט צעיר לך ודביק, שמקבל את דברי מרציו כתורה מסיני. רואי לציין כי רוח הדברים שנשמעה אז תאמה לרוח הכתבה הנוכחית (ואז לא דיברו על "החלטה 797", "951", "1002", או כל החלטת ממ"י אחרת... היום, בגרתי גם החכמתי (כך אני מקווה), ובעיקר למדתי להיות
עניו יותר ולהבין וגם לראות את צדו האחר של המטבע. ובמקרה זה, בצד השני יש
בני אדם (פעם הם נקראו, בהערכה והערצה: "חקלאים", היום הם נקראים בגנאי ובשלילה: "חקלאים
". עם לשון בצד). האנשים האלה הם אחי, אבי, דודָי, רעי וחברי. הם שירתו ומשרתים את המדינה, בצבא, במילואים, בכל החובות. הם משלמים את כללל המיסים, הם מצייתים לכללל החוקים. אין להם ביטוח מנהלים, אין להם קרן פנסיה (לא תקציבית ולא אחרת), אין להם את "כח השביתה", אין להם קרן תגמולים, אין להם איגוד מקצועי, אין להם מנהיג עם שפם ובלורית, אין להם עיתונות או תקשורת עגולת משקפיים, אין להם לובי באקדמיה. אין להם כלוווווווום! (אה, פרט שולי וקטן: גם אין להם סובסידיות...), אין להם "כח עבודה זול". מה יש להם?: יש להם תשומות שעולות בטור הנדסי משנה לשנה, יש להם רדיפות מ-"משטרת ההגירה" (חלקן מוצדקות, אגב!), יש להם חובות בבנקים (חלקם מוצדקים!), יש להם קשיי קיום אדירים, יש להם משפחות לפרנס, יש להם מחלות (ואין להם ביטוח רפואי מכספי המעביד...), יש להם דאגה רבה בקשר לעתידם הבריאותי, הקיומי והכלכלי. אני לא בא להגן על "הצד השני" (שאגב, אני
מאשים אותו ברבות מהרעות החולות של החברה שלנו), אני רק מצפה ממחקר או מחוקרים הגונים, רציניים ומקצועיים להתייחס ל
כל צדדי המטבע. חג שמח!
), הנה אני מצרף את סיכום הישיבה האחרונה (מאתמול!!!), ישיבת המשך, בנושא לוהט זה
. לצערי עדיין לא הקלדתי את סיכום הישיבה הראשונה, אבל אם נתפלל טוב וחזק, כולנו יחד, אולי עוד נצליח לעצור את ההתנתקות!
