.../images/Emo42.gif.
אחרי שנסענו עד לאמצע המדבר, וחיכינו שעות, ועלינו ברכבל שהיה כמו טיסה הישר לשומקום, והעייפות, והנה הם כבר עמדו כולם מאחורי הבמה בחושך, וכאילו לא ראינו שהם כבר שם, ממש Men in black בהסוואה לילית, וסוף סוף עלה אביתר אחד לבמה... ואתה מרגיש שהרווחת את זה ביושר. אביתר סיפר כמה הם שמחים ומתרגשים, ו"אב הרחמן" פתח את ההופעה הזו בקול שבור לגמרי, מי יודע אם מעייפות או מה, אפילו היה קטע שאביתר שתק וחיכה שהקהל ישיר במקומו. ובזה אחר זה התנגנו השירים שכאילו נכתבו על הרגעים האלה ממש – "לילה כיום יאיר" (חבל שבלי "עין כרם" בסוף, רק קפיצת התלהבות וקריאת "ארררזזז לב אררררי!" נרגשת), "כל בוקר קצת", "אותיות פורחות באוויר", ואתה מוצא את עצמך מחכה לכל צליל כאילו חייך תלויים בזה. השירים של ארז – שלא במפתיע – היו בדיוק אלה שבוצעו בהופעות איתו בשנה שעברה, אבל בהחלט תרמו את שלהם לאווירה. "אנה אפנה" היה הראשון, אביתר עם האקוסטית, גב לקהל והבמה כולה של ארז. משהו בפנים מחכה להישבר, וזה עוד לא קורה... אמיר חסר, ובין אביתר לארז אין ניצוצות בינתיים. "זה יישמע לכם אולי טיפה הזוי, היום ממש הרגשתי שהסוכה אוהבת אותי" – הקדמה ל"אורייתא", שגם הוא עבר לידי. ואז זה קרה. אביתר אמר "אפילו האור לא מעז לעלות לפני מה שכתוב בלוחות שנה, רק האדם מעז מה שבא לו. זה שיר, שמו "טיפה של אור"..." – ואיך שמחתי, אחרי חודשים שזה כתוב בסטליסט ולא מבוצע, סוף סוף... היה מוזר קצת, התרגלתי לעיבוד הרוקיסטי מההופעות להקה עם אמיר, אבל איזה שיר זה, והכל היה שם – הירח, הים, וטיפות של אור מפוזרות בתוך הלילה, שלאט לאט הצטברו לכדי בוקר. אביתר הפנה שוב ושוב את מבטו לשמיים החשוכים עדיין, בשלב זה הגיעו "יש לי סיכוי" ו"פרימיטיבים" של ארז, אחריו אביתר אמר "אני מודה שזה כל כך מפחיד אותי באמת – לא לחיות". ואז נשבר הכל והתפרק, בביצוע עולה על גדותיו של "בסוף היום", אביתר שר עם ארז גם בבתים, ומבחינתי בשעה טובה ההופעה התחילה, וסוף סוף אפשר לנשום. בטח כשמיד אחר כך בא "תחרות כלבים" בביצוע מהמם מאד, הלב שלי השתגע שם, וארז נתן סולו גיטרה יפהפה. והמבט שמדי פעם נזרק הצידה אל התפאורה הטבעית המשתנה בהתמדה, גילה שם פתאום את השמש. גם אביתר הסתובב אחורה להביט, ובנשימה עמוקה הכריז "יש אלוהים!". מיד לאחר מכן הוא הוסיף "לחיים לחיים" ואיחולים לשנה טובה ושמחה, וגם דיבר על השמחה הגדולה שיש עכשיו לעם ישראל – "שובו של אחינו היקר, זה מאד מרגש, אני מרגיש שזה סימן טוב בעזרת ה'". והכל עוד היה נראה לי כל כך לא מציאותי, ומי היה מאמין שזה באמת יקרה בכלל. אבל הייתה שם החסרת פעימה, ולא רגילה כזו של הופעות, אלא של – מי יודע, היום הזה שעוד מעט מתחיל, מי יודע לאן הוא יילך... אני לא מתה על ניכוס שירים פרטיים לטובת אירועים לאומיים, והאמת היא שלא בטוח שאביתר התכוון לזה בכלל, אבל אחרי הדיבור הזה – "מתנות" היה מצמרר מאי פעם, במיוחד בעיבוד הנוכחי ועם התאורה המדויקת שליוותה אותו. מזל שבסוף הגיע עוד סולו גיטרה שחילץ מאביתר וממני חיוך רחב. הלאה ל"צדק" בביצוע מקסים שהתגעגעתי אליו, עם ההצטרפות של אביתר ב"אהוב שלי, הצדק איתך", איזה יופי. והגיע הרגע שכבר לא צריך תאורה כדי לראות את הבמה, אור יום הציף את כל המרחבים האינסופיים של פסגת המצדה, ו"עד מחר" היה בדיוק, בדיוק. רק האפקט של החשכת הבמה ב"נעלמים" לא ממש עבד עם כל האור מסביב... ונזכרתי מה כל כך מיוחד בהופעות האלה שם, זה המקום היחיד שמשתנה לך תוך כדי ההופעה, שעם כל שיר מגלה את עצמו לפניך עוד ועוד. אביתר אמר "זה מדהים, זה גם יום וגם לילה, ממש ממש" והמשיך לציטוטים משיר השירים, ואז "אבא", ולהפתעתי ארז שר עם אביתר כמעט כל השיר. ואז ארז עבר לגיטרה אקוסטית (לבנה!), ולא היה שום ספק, "מה אעשה"... מה אעשה באמת. אין מילים. בשלב זה הגיעה עת ההדרן, רק שלא היה כזה. כלומר, אביתר אמר ש"עכשיו לכאורה אנחנו אמורים לרדת, ולתת לכם לראות מה קרה בינתיים – עלה היום. אבל לא בא לי לרדת. ננגן בלי הדרנים היום. ננגן ונלך. מתחיל לנו יום חדש". ועוד איזה יום... אז בלי לרדת ולעלות (אני מבינה אותו, החדר אמנים שם רחוק קילומטרים מהבמה) – הישר ל"חתונה לבנה" שכל מה שציינתי לעצמי לידו היה סימן קריאה ענק, כי וואו. בוקר חדש... ומשם ל"מחיאות כפיים" בביצוע אדיר כמו פעם, עם ריקודים וריצות בסיבובים על הבמה, כיף. ושוב, כמו בכל שיר כמעט, איזה משפט עלה וזרח מתוך הטקסט כדי לתאר את הפלא במדויק, הפעם זה היה "לשלוח אל השמיים מילה מעומק הלב, עכשיו אני מתחיל חדש, המנגינה סוללת את דרכי איתה"... ובאמת אחרי ביצוע חביב ל"ליבבתיני" של ארז (בחיי שהיה לי שם בהתחלה רגע של – מה זה, "עיר מקלט"?!), אביתר אמר – "נעשה שיר אחרון", ואחרי שהקהל מחה, הוא הצביע אל השמש שכבר לגמרי עלתה והוסיף – "לא, המנגינה ממשיכה"... ואז הוא נזכר וביקש – "ברשותכם אני רוצה לספר מדרש קצר, נו בחייאת, קצר!" (צעקה מהקהל: "כיפה אדומה!"), וסיפר את המדרש ששמעתי מפיו כמה פעמים, על "שמש בגבעון דום", שמסקנתו: "כוח הניגון שלנו הוא כוח התנועה שלנו". עוד מבט אחורה אל היום שעלה, והוא הוסיף בחיוך משלים: "בוקר טוב..." ואיחל גם "שהניגון של כולנו יתברר לנו, שנדע מה אנחנו רוצים לנגן". אחרי הצגת הנגנים ו"תודה לה' על האור, על החושך, על המוזיקה" (לגמרי), הגיע "כוכבי בוקר" שבכלל היה כתוב בסטליסט הרבה לפני כן אבל נשמר לסוף, "זה שיר ששמו הוא פרדוקס מופלא", ביצוע קטן ששיחרר את הקול של אביתר להגיע לגבהים הנקיים והיפים שבלטו כל כך בשירה שלו בהופעות האחרונות. ומה, נגמר? אביתר ירד מהבמה ורץ אל המבנה מאחורה, עלה את כל המדרגות בדילוגים ונעלם. כולם כבר התחילו להתפזר כשפתאום הוא חזר, "אני רק להודיע הודעה, מי שרוצה אנחנו נקיים פה תפילה", נקרעתי מצחוק בהיזכרי בתפילה שם לפני שנתיים ובפידבק המאד מסוים ששמעתי לגביה לאחרונה, "מי שלא הביא ארבעת המינים – אכל אותה, מי שכן הביא – שיחק אותה". חשבנו שזהו, אבל אביתר הוסיף "רק עוד שיר אחד, אני אלווה אתכם ואתם תלכו, בסדר?". הוא פשוט לא יכל לסיים הופעה בלי "קרב יום", שבאמת היה מתבקש במצב הזה של בין לילה ליום (יחד עם "הרמח"ל", "חלון", "פקק תנועה" וכאלה, אבל לא נהיה קטנוניים). והפעם זה באמת נגמר ("שמתי לי פודרה", "אצלך בעולם" ו"כלום לא עצוב" היו כתובים בסטליסט, כן). ותוך כדי החזרה המזדחלת עד לאוטו, ומשם הביתה, כל מיני דברים שאביתר אמר בהופעות קודמות צפו ועלו בראשי. למשל, שנה אחורה, בשוני, הוא דיבר על סוכות כחג שניתן כהזדמנות להתחדשות ולבלבול מבורך, ובדיוק למענם ניתנה גם המנגינה. או בחנוכה האחרון, בצוותא, על התרנגול שבזכות התעוזה שלו להשמיע קולות משוגעים – קיבל את היכולת לדעת שבוקר, וההבנה שלפעמים צריך להשתגע ולנסוע רחוק ולחכות שעות בקור ובעייפות, כי רק ככה זוכים לראות איך מתוך הלילה מפציע יום. או המשפט שחזר שוב ושוב בהופעות, "אין מצב שאין ממנו יציאה"... ומי היה מאמין. לא שמענו חדשות בדרך, עוד היה מוקדם, אבל כעבור כמה שעות, כבר בבית, האירועים השאירו אותי ערה חרף הלילה שפספסתי, בוהה בתמונות ולא מעכלת, בוכה בוכה בוכה בלי לדעת למה. שלושה ימים ולילות עברו עד שהתאוששתי. לא טוב לפספס לילה, מסתבר... אבל אם מתוכו מגיע יום כזה – לא נותר לך אלא להקריב תמורתו כמה רסיסי שפיות. ובאשר להופעה – חרף כל המילים ששפכתי פה, אין לי באמת איך להסביר למי שלא חווה את זה פעם. זה מעבר לסטנדרטים של ההופעות הרגילות, טובות או פחות טובות (וזו הייתה פחות טובה, בעיניי). מדובר במימד אחר לגמרי של חוויה. איך אומר זאת במילים פשוטות? לילה. חושך. שירים. ופתאום: אור. יום. עוד שירים. התחלה. ושלוש מילים חוזרות ומתנגנות להן בצעקה... בוקר. חדש. עלה.
כהרגלי בקודש גם את ההופעה הזאת פספסתי אבל לפחות התנחמתי בעובדה שהייתי בעבודה (ברדיו) ככשליט חזר ככה שנפל בחלקי להיות אחת מאלה שעושים את החדשות הטובות ואת ההיסטוריה 