נכון במאה אחוז
בכל פעם שאני מפגינה חוסן יוצא דופן ומצליחה לשכנע את עצמי שלא לדאוג, נבקעים הסדקים בחוסנו הפנומנלי של אישי והחרדה שלו פורצת דרכם. בשבוע שעבר, כשהבן חזר לבסיס, לא קיבלנו ממנו טלפון שהוא הגיע, למרות שהוא מקפיד לעשות את זה. באותו הלילה, לא קיבלנו טלפון או SMS, כפי שקורה בד"כ (אלא אם הודיע מראש שהוא בשטח ולא יתקשר). באותו השבוע הייתה ההסטריה סביב החטיפה שלא הייתה של חיילים בשכם. ההסטריה העלתה על פני השטח את החשש הכבד שיש בצה"ל מחטיפת חיילים. כמובן שהחרדה מאיימת להשתלט ביום שכזה. הפעלתי את הרציונאל ואמרתי לעצמי שבמקרה זה תקפה האמרה "NO NEWS GOOD NEWS", חשבתי שאם הבן אכן לא היה מגיע לבסיס כבר היו יוצרים אתנו קשר מהצבא. כמו כן הזכרתי לעצמי שכבר היו מקרים בודדים שכאלה ותמיד היו לכך הסברים הגיוניים. ביום שני בבקר, האבא האמיץ של החייל הסתובב כמו ארי בסוגר. אני דווקא השתכנעתי שככל שעובר הזמן, אם לא שמענו מהמפקדים שלו, הסימן שהכל בסדר הולך ומתחזק. ככל שבטחוני התחזק, כך החרדה של אישי הציפה אותו. בסוף, ביום שני בצהרים, התברר שהסוללה שלו נגמרה ובלילה הם היו עסוקים בבסיס בפעילות טכנית כלשהי שמנעה ממנו לצור קשר. זה נכון גם לגבי הבן השני. ככל שמועד הגיוס מתקרב, צצים כל מיני בקיעים שמשדרים את החשש שלו מהשרות הקרבי שלו.
הטכס נערך במתכונת קרבית, כלומר על מדי ב'. חבל שערכו את הטכס בשעות לפני הצהריים מאחר וכל בני המשפחות סבלו מהחום הכבד ששרר היום באיזור. בהצלחה לכולם בהמשך הדרך.
