סוף סוף../images/Emo42.gif
מצאתי קצת זמן לכתוב, עם כל הבלאגן שהיה לנו בחיים ובמחשב (התקפת וירוסים נוראית...) טוב, הניתוחון בא לנו קצת בהפתעה, כי היינו אמורים לעבור אותו רק בעוד עשרה ימים, אך פרופ' ויינטרוב החליט שהרגל נראית מצויין והיא זקוקה רק למתיחה הקטנה הזו (כך הוא התבטא) כדי להמשיך הלאה... אז החסרתי כמה פעימות (הייתי לבד כי לא ידענו שזה יקרה ביום ראשון), אלון בדיוק התקשר והחלטתי לא לספר לו כדי שלא להדאיג ולצער אותו, סיפרתי לו רק אחרי שיצאנו. אז החלטתי שאם אני אהיה רגועה, מתן תהיה רגועה וכך היה, בכלל, כל גיבוס מתן תמיד בכתה מאד והיתה לא רגועה ואני הייתי מרגיעה אותה תוך אמונה שאנחנו עושים את הדבר הכי נכון בשבילה (וגם אומרת לה את זה). בחדר הגבס הם הכינו סביבה סטרילית, עטפו את מתן בסדינים סטריליים והחזקנו אותה אני ואחת האחיות (דרך אגב, צוות מדהים)בחלק הגוף העליון והאחות השנייה סייעה לשגב. מתן בכתה עם מתן הזריקה המקומית ונרגעה תוך 10 שניות, אני חושבת, כי הזריקה החלה להשפיע, שגב חתך חתך פצפון ותוך שנייה חבש וגיבס. גם בעת הגיבוס הזה מתן בכתה נורא. אני הייתי עם דמעות בעיניים בלבד(!) והכל הסתיים נורא מהר, בלי שיהיה זמן לחשוב או לעכל ואני שמחה על כך. מתן הייתה די נמנמית כל היום ולא רגועה בערב, אז נתנו קצת אקמולי (זו הפעם הראשונה שמתן טועמת טעם תותים...) והיא ישנה כתמיד והייתה ממש בסדר.. זהו, אנחנו אחרי. משמח אותי גם לדעת שזהו הגבס האחרון בסידרה וגם שהניתוחון עבר בלי דרמות מיותרות, או היסטריות. אולי אפילו זה שהייתי לבד סייע לי לחשוב חיובי ולהיות חזקה עבור מתן?, לא יודעת. העיקר שהחלק הזה עבר. בהצלחה לכל מי שנמצא לפני והטיפ הכי חשוב שלי: להבין שאנחנו עושים את הדבר הנכון, שבלי הטיפולים הללו, (גבסים, נעליים ואפילו ניתוחים) עתיד התינוקות שלנו ילווה בצליעה.. כמו כן תמיד לחשוב חיובי ולחזק את הקטנטנים האלו ע"י האמונה הפנימית שלנו. יום טוב לכולנו. המון אהבה לכולכם.