אוקיי, אז החלטתי כן לכתוב...
נראה לי שאני יחסית שונה פה מכל מי שהגיב עד עכשיו, כי הסדרה לא רק שהיא שינתה לי את החיים היא גם הפכה אותם מקצה אחד לקצה שני. הסדרה גרמה לי להאמין בשני דברים שאם לא הייתי מאמינה בהם, אני לא יודעת איפה הייתי היום, בטח שלא פה. שני הדברים האלה הם
אהבה ו
חברות. אהבה כמו מילת הקודש של האמזונות בסדרה, המילה החדשה, שחזקה יותר מאומץ, ויותר מגבורה ויותר מכל דבר אחר בחיים. ברגע שיש לך אהבה, יש לך תקווה, ברגע שיש לך תקווה, יש לך חיים. אני לא מתכוונת רק לאהבה כמו אהבה בזוגיות וכאלה, למרות שהסדרה גרמה לי גם להשתנות בכיוון הזה. לפני זה לא ידעתי מה אני. עכשיו אני יכולה להגדיר את עצמי, למרות שאני לא אוהבת את זה. אני יודעת איפה אני עומדת ביחס לחיים שלי, ואני יודעת מי אני, וזה אחד הדברים הכי חשובים שקשה לי להאמין שהייתי מגלה אותם בשלב יותר מאוחר בחיים שלי... הדבר השני שציינתי זה חברות. כשאני מסתכלת על קשר של שתי בחורות, או קשר של בחור ובחורה, קשר חזק, אוהב, תומך, ארוך, כמו של גבריאל וזינה, אני מתחילה להאמים בזה. לפני זה לא האמנתי שצריך את זה, שזה סתם עוד משהו, שחברים זה רק אנשים שצריכים ממני משהו, שתלויים בי ואני תלוייה בהם. זה אמנם נכון, אבל לא בצורה שחשבתי. חברות במובן שאני מאמינה בה כיום, אני כבר לא קוראת לכל בנאדם שני שאני פוגשת ברחוב "חבר", אם אני אומרת על מישהו "חבר" זה אומר שאני קודם כל מאמינה בו. מאמינה גם מלשון אמונה, שאני חושבת שהוא מסוגל להכל, וגם מלשון אמון, אני סומכת עליו. אני מאמינה בכל כך הרבה דברים שאומרים שם בסדרה, ואני לא חושבת שאני מאמינה בהם בגלל שהדמויות אומרות אותם. אני חושבת שפשוט הייתי צריכה כל הזמן מישהו שיגיד לי אותם בשביל שאני אתחיל להאמין בהם... זהו. נ.ב - תמרי, את יכולה לצטט אותי במדוייק...
איך בעצם זינה שינתה את חייך??? אגב, תשובות כמו: "לא שינתה" גם מתקבלות... אבל בחייאת, זינה בטוח שינתה אצלכם משהו...
נ.ב סטפני – ברוכה השבה!!!
