<<<
אולם התצוגה – אמנדה ישבה ליד קווין ואדוארדו. אדוארדו היה גבוה, ובלונדיני ועל אף גילו המבוגר נראה נאה. הפעם האחרונה שאמנדה ואביה ראו את אדוארדו, הייתה שנה שעבר, כשאמא שלה נהרגה בתאונת הדרכים. הוא הגיע כדי לנחם את המשפחה. התצוגה החלה ועשרות בנות יפהפיות עברו הלוך ושוב על המסלול. ביניהן זיהתה אמנדה את רגינה, ביתה של רוסריו, המעצבת. כעבור עשרים דקות, כשהתצוגה כבר הייתה לקראת הסוף, יצאה רוסריו כדי להציג את עצמה. רוסריו – "תודה רבה, תודה רבה. אני מוכרחה להודות, כי אין רגע מיוחד מזה בשבילי. אין רגע שיכול להפוך אותי ליותר מאושרת. ובהזדמנות חגיגית זו, אני רוצה להודות... להודות לבעלי , פדרו ... שהיה לצידי ברגעיי הקשים, ולבתי, רגינה. ולכל מי שלקח חלק בפרוייקט הזה..." לפתע נשמעו שתי יריות, ורוסריו נפלה לרצפה. כל הקהל הנדהם קם על רגליו. Si tu no estas me va a faltar Tu mirada de amor Si tu no estas mi mundo ya No da vuelta al sol בפרקים הבאים – קווין – אמנדה... תרצי להתלוות אליי לשייט..? ביום שבת.." דולורס לולריה – "אני לא מאמינה....כנראה שחזרת לעצמך...הא? אם עשית מעשה כל כך שפל..." רגינה לאמנדה – "הוי אמנדה...." *בוכה* "אמא שלי.... אמא היקרה שלי..." אמנדה – "מה קרה...? תרגעי רגינה.." רגינה – "אמא שלי בקומה אמנדה....בקומה!!"
, אבל זה כבר
ואני לא מתכוונן לגלות
אבל עד אז יש עוד הרבה זמן והרבה דברים יקרו
אולי מה שאני מרגיש זה לא פחד, אלא התרגשות
אבל אני חושב שכל אחד מתרגש מזה
