זה נורא משתנה -
אנחנו בגיל שנתיים וחודש: גמרנו לפני כמה ימים תקופה בת שבועיים של התמכרות ל"מיץ פטל" (כולל אמא תקריא, אבא יקריא, אני אקריא, ושיחות עמוקות על גובהה של הג'ירפה ונומכו של האריה (גיליתי שהג'ירפה גבוהה ואילו האריה "מתחת"). פתאום - לפני כמה ימים צדה עינה את הספר "לא דני" - שאני חייבת להודות שלי לא קל איתו, מהרבה סיבות, וכבר כמה ימים היא מתעסקת איתו, בוחנת אותו, מסבירה לנו מה אסור לדני לעשות ואיך הוא עושה את זה ("והינה הוא רץ ערום - גבוה גבוה...") והכי אוהבת להגגיע לעמוד של "בוא אליי דנדוש." ומתאמנת על להגיד "דנדוש" שוב ושוב). לפני שידעה לדבר, היתה תקופה ארוכה שאהבה את מעשה בחמישה בלונים, ובמיוחד אהבה ללטף את מיצי. באותה תקופה הסבלנות היתה שונה מזו של היום - ולא תמיד הגענו לסוף הספר, ולעתים חוייבנו להתחיל מאמצעיתו. בסביבות שנה וחצי - היתה תקופה ארוכה מאוד - של אהבת אין קץ ל"דג שלא רצה להיות דג". ארוכה = למעלה מחודש לדעתי. ובין לבין היה גם תירס חם, הבית של יעל, הדובון לא לא (שאני פחות אוהבת בעצמי) ועוד כל מיני - אבל כולם ברמת התמכרות פחותה מאלה המצויינות לעיל. אה - ועוד דבר - את האריה שאהב תות היא נורא אוהבת להקריא ופחות אוהבת לשמוע.