עכשיו אני? |אייקון של גידי נבוך|
היי, את שמי אתם כבר יודעים, ואני יכול לספר שבימים אלה אני מבלה את רוב זמני בניסיון לשרוד סימסטר נוסף כסטודנט והדבר אני מודה, לא כל כך קל. זו כבר לי השנה השלישית באו"נ ואם אכן אצליח לסיים גם אותה, אוכל לדעת שחלק (כן רק חלק) מהמשימות הנדרשות מתלמידי שנה ב´ כבר מאחורי... אל החלק הרגשי שבהפרעת קשב והריכוז, התוודעתי לראשונה כאשר לקחתי חלק כחבר בקבוצת תמיכה לסטודנטים לקויי למידה במסגרת האו"נ (שם גם פגשתי את kniaper). ההתחלה בק"ב לא הייתה קלה, לשון המעטה, אבל מהרגע שהצלחתי (קצת) להפסיק להתגונן והתחלתי לשתף פעולה, ידעתי שאני בבית. טוב, אין כאן הפי אנד, וזה ממש לא סוף הסיפור. בלימודים עדיין קשה לי מאוד, וזה במגמת שיפור, אבל מה שלא פחות חשוב, זה שבחיים שמחוץ ללימודים המצב טוב בהרבה. למה הכוונה? מצאתי שלדבר על זה יש הרבה יתרונות; הכרת הסימפטומים, הידיעה שיש לתופעה שם, להבין שאני לא עצלן ובמיוחד המפגש עם אנשים שחשים כמוני ולהרגיש בפעם הראשונה שאני חלק מקבוצה ולא עוד חריג, עושות את התרמיל שעל הגב קל יותר ואפשרו לי לחוות סוף סוף את החיים ולא לעבור לידם. משום כך גם עלה רעיון הפורום ואני מקווה שבמסגרתו אוכל לתת ולקבל את ההזדמנות הזו שוב, כאן אתכם- גידי