../images/Emo79.gif אחרי החגים ישתבש הכל ../images/Emo79.gif
אה, לא ככה הולך השיר? אבל ככה אני מרגישה. אולי זאת באמת מועקת אחרי-חגים, ואולי עייפות החומר, ואולי האנרגיות הבלתי-נדלות של שחר, אבל בזמן האחרון אני פשוט ממוטטת. דווקא היו כמה ימים נפלאים: נסענו להורים בקיבוץ לסוכות השני, ונשארנו שלושה ימים במקום יום אחד – פשוט לא רצינו לעזוב. אבל איכשהו, במקום לחזור בכוחות מחודשים, קורה לי בדיוק ההיפך: הימים נמתחים להם בלי סוף, דברים שכבר הייתי עושה בעיניים עצומות במהלך היום (נגיד, שטיפת כלים, בילוי בפורום) נראים פתאום כמו משימות בלתי אפשריות, ואם נוסיף לזה את התסכולים הרגילים (למה אני לא מוצאת עבודה, מה יהיה עם הלימודים) וחוסר יכולת לישון (גם כשכבר אפשר) אני מתחילה להרגיש כמו בחודשים הראשונים אחרי הלידה. ואז, כמובן, י' מגיע הביתה ואומר שבחודש הקרוב יהיה לחץ נורא בעבודה, והוא יצטרך התחשבות מיוחדת - שמגיעה לו, אני יודעת, אבל כבר אין לי כוחות. והכי גרוע, נראה לי שכולן מסביבי מתפקדות נפלא, מספיקות ומסופקות (סופרוומן אמרנו כבר?) ורק אני תקועה. ועצוב לי. רעיונות?
אה, לא ככה הולך השיר? אבל ככה אני מרגישה. אולי זאת באמת מועקת אחרי-חגים, ואולי עייפות החומר, ואולי האנרגיות הבלתי-נדלות של שחר, אבל בזמן האחרון אני פשוט ממוטטת. דווקא היו כמה ימים נפלאים: נסענו להורים בקיבוץ לסוכות השני, ונשארנו שלושה ימים במקום יום אחד – פשוט לא רצינו לעזוב. אבל איכשהו, במקום לחזור בכוחות מחודשים, קורה לי בדיוק ההיפך: הימים נמתחים להם בלי סוף, דברים שכבר הייתי עושה בעיניים עצומות במהלך היום (נגיד, שטיפת כלים, בילוי בפורום) נראים פתאום כמו משימות בלתי אפשריות, ואם נוסיף לזה את התסכולים הרגילים (למה אני לא מוצאת עבודה, מה יהיה עם הלימודים) וחוסר יכולת לישון (גם כשכבר אפשר) אני מתחילה להרגיש כמו בחודשים הראשונים אחרי הלידה. ואז, כמובן, י' מגיע הביתה ואומר שבחודש הקרוב יהיה לחץ נורא בעבודה, והוא יצטרך התחשבות מיוחדת - שמגיעה לו, אני יודעת, אבל כבר אין לי כוחות. והכי גרוע, נראה לי שכולן מסביבי מתפקדות נפלא, מספיקות ומסופקות (סופרוומן אמרנו כבר?) ורק אני תקועה. ועצוב לי. רעיונות?
