See Emily Play

../images/Emo79.gif See Emily Play ../images/Emo79.gif

הרקע הסינגל השני של הפלויד, שיצא בעיצומן של ההקלטות ל-Piper, סיד כתב את השיר במיוחד לארוע Games for May - פסטיבל ענק בו השתתפו עשרות להקות, ואשר נערך ב-12.5.67 ב"קווין אליזבת הול" בלונדון. השיר בוצע במהלך ההופעה של הפלויד בארוע, אך הוקלט רשמית רק שבוע וחצי אחר כך, באולפני "סאונד טכניק" בלונדון (הלהקה לא הצליחה להזמין מקום באבי רואד). לדברי אנדרו קינג, אחד משני המנהלים של הפלויד אז, סיד כתב את השיר בדירתו של קינג בריצ'מונד היל, שם גר קינג עם ריק רייט. בדירה היה אולפן מאולתר (דהיינו, כמה מכשירי הקלטה), וריק וסיד היו מנסים כלמיני נסיונות לכתוב ולהקליט שירים שם. קינג זוכר הקלטת דמו של See Emily Play. ייתכן שההקלטה כיום מתחת לבלטות של אחד הפלוידים. כאשר הגיעו לאולפן להקליט את השיר, כל המעורבים בהקלטה ידעו שמדובר בשיר גדול, והיו נרגשים מאוד. היה ברור שהשיר יהיה סינגל, ובהחלטה מכוונת, הוחלט שלא לשים אותו באלבום (וכן את ארנולד ליין), בדומה לביטלס, שלא הכניסו את Strawberry Fields Forever לאלבומיהם. השיר בדומה ל"ארנולד ליין", ואולי יותר ממנו, גם See Emily Play ממשיך את הקו הפסיכדלי השובב והחופשי של הפלויד. השיר ספוג באווירה של אביב ורומנטיקה: אמילי הצעירה, הנאיבית, אותה אנו רואים בסביבה פסטורלית ושלווה. גם כאן, הסימפטיה של בארט נתונה לגיבורת השיר, אמילי. לחזור על דברים שכתבתי בעבר: הנערה אמילי, ששמשה השראה לסיד בחיבור השיר, היתה אמילי קנט, בתו של אריסטוקרט אנגלי. קנט היתה בת 15 בלבד, כאשר הפלויד היו שיחת העיר במועדוני לונדון. היא וחברתה, אנג´ליקה יוסטון, נהגו להתפתח מהפנימיה בה למדו ולבלות במועדונים הפסיכדליים. השתיים חשבו עצמן ל"מורדות", בעוד שאר באי המועדון צחקו עליהן, בשל מוצאן האריסטוקרטי, כשהם מניחים שהנערות הצעירות אינן בעצם מבינות את ה"מסר" של הסצינה הפסיכודלית (ומכאן "Emily tries, but misunderstands"). אף שהיא ראתה אותם בהופעות, יאנג לא הכירה אישית את הפלויד או את בארט. כיום היא רואה זאת ככבוד גדול, שהשיר נכתב עליה. בארט, אגב, נהג לספר בראיונות שההשראה לשיר הגיעה אליו בדמותה של "ילדה שהופיעה בחלומי". ולמילות השיר:
Emily tries but misunderstands She's often inclined to borrow somebodys dream 'till tomorrow There is no other day Let's try it another way You'll loose your mind and play Free games for may See Emily Play Soon after dark Emily cries She's gazing through trees in sorrow Hardly a sound 'till tomorrow There is no other day Let's try it another way You'll loose your mind and play Free games for may See Emily Play Put on a gown that touches the ground Float on a river for ever and ever Emily There is no other day Let's try it another way You'll loose your mind and play Free games for may See Emily Play​
ובעברית: אמילי מנסה, אבל לא מבינה נכון היא נוטה לעיתים לשאול את החלום של מישהו אחר, עד מחר אין יום אחר בואו ננסה את זה בדרך אחרת אתה תאבד את ראשך במשחק משחקים חופשיים למאי לראות את אמילי משחקת זמן קצר אחר החשכה, אמילי בוכה היא מביטה דרך העצים בעצב אף צליל עד מחר אין יום אחר בואו ננסה את זה בדרך אחרת אתה תאבד את ראשך במשחק משחקים חופשיים למאי לראות את אמילי משחקת לבשי גלימה שמגיעה עד הקרקע שוטי על הנהר לעולמי עד אמילי אין יום אחר בואו ננסה את זה בדרך אחרת אתה תאבד את ראשך במשחק משחקים חופשיים למאי לראות את אמילי משחקת ---------------------------- אמילי הנאיבית לוקחת בהשאלה חלומות של מישהו אחר: הביקורים שלה במועדונים נתפשו ע"י האחרים ככניסה לעולם שאינה שייכת אליו. אמילי שייכת לעולם הילדות, הנעורים, הנאיביות. "משחקים למאי" נשמע קרוב ל"טקסי האביב" (rites of spring) ומזכיר את המנהגים של העת העתיקה, כאשר צעירים וצעירות יצאו להשתעשע בשדות, עם בוא האביב. מעניין שבארט רוצה לראות אותה "שטה על הנהר" לעולמי עולמים - כאילו הוא רוצה לשמר את הרגע הזה לנצח, מפחד שהרגע ייעלם, או יתקלקל. וכך גם סיום השיר - fade איטי כזה, שט במורד הנהר... את הצליל הפסיכדלי, ה'לא-ממשי' של השיר - במיוחד בסולו הגיטרה - השיג בארט ע"י נגינה על הגיטרה עם סרגל מפלסטיק - טריק שלמד מקית' רואו מ-AMM, תוך שהגיטרה מועברת דרך ה-Binson Echorec שלו, ליצירת הד. אנדרו קינג קרא לזה "הגרסה הפסיכדלית לבו דידלי".
 

חרטושה

New member
תופסים את תשומת ליבי

שני דברים מרכזיים, מוסיקלית לפחות: האחד הוא שהפתיחה של אמילי ושל Careful With That Axe, Eugene היא כמעט זהה לדעתי. והשני הוא שאמילי מתייפחת. כפי שילדות קטנות נוטות לעשות לפעמים באנגליה. מן התייפחות שלא על מר גורל אלא להפך.
 

vegetable man

New member
לגבי המילים

משהו שתהיתי לגביו כששמעתי בפעמים הראשונות את השיר, וזה הקו מחשבה (מעניין עד כמה הוא הגיוני לאנשים פה): סיד מתחבט בין עולם הילדות הנאיבי וחסר הדאגות, אל מול עולם השואוביז בו הוא כבר נמצא, עם הסמים והפסיכדליה. לפעמים הוא מרגיש שהוא "משאיל" (כמו ב bike עם האופניים?) את החלום ממישהו אחר והוא חי את החוויות הפסיכודליות של הסמים, ההופעות הלהקה והחברה שסביבו דרך מישהו לידו, כשהוא תוהה אם הוא עדיין בעולם של ילדות, או שהכל באמת השתנה. " u loose your mind and play" - אתה תצא מדעתך בתוך כל זה - הוא היה מודע כיצד החיים שלו השתנו בצורה קיצונית, כלומר מודע להרס הזה שהסמים מביאים איתם. רוצה לראות את עצמו חופשי בעצם דרך אמילי. כמובן שהשיר נכתב עליה, אבל בתת מודע לדעתי יש פה איזושהי התרסה/תהייה של סיד לגבי השייכות הזאת שלו לכל הסצינה ששינתה לו את החיים.
 
וכאן נכנסת התהייה שכתבתי עליה אתמול

דהיינו, האם אנחנו לא "קוראים" לתוך השירים המוקדמים של סיד את מה שאנחנו יודעים שקרה אחר כך, ובכך "חוטאים" לשירים כפי שהם הוצגו בזמנם? מי יודע...? כאשר הם הופיעו ב-top of the pops עם See Emily Play, בשבוע הראשון סיד הגיע לבוש במיטב מחלצותיו. בשבוע השני - ההופעה היתה "חיה" - הוא בא עם המחלצות, אבל החליף אותן ברגע האחרון לבגדים פשוטים. ובשבוע השלישי, הוא בא בסמרטוטים. זו היתה ההתנהגות ה"משונה" הראשונה שהראה, אף כי כל הסובבים אותו אומרים כיום שהוא היה נורמלי לגמרי באותם ימים. אולי זו היתה דרכו לומר שזה לא המקום שלו, שהוא מרגיש קונפליקט בין האמנות הטהורה אותה רצה ליצור, לבין ההתמסחרות - ההופעה בתכניות פופ טלוויזיוניות - שנכפתה עליו עקב ההצלחה של הלהקה?
 

vegetable man

New member
שאלה שמעסיקה גם אותי

ויש לי תחושה חזקה שלמרבה הצער - יש ליחס המון חשיבות ל"מה שקרה אחר כך" - הסוף. זוהי כרוניקה של סוף ידוע מראש, כמו אצל הרבה אמנים שיודעים שהם לא פה להרבה זמן. סוג של נביאוּת. אני ואת הרי מכירים אין ספור אמנים שההצלחה, ההתמסחרות, והחדירה לחייהם הפרטיים גרמה להם אי נוחות. ההתנהגות המוזרה של סיד אמנם רציונלית לפי מה שתיארת (בא בסמרטוטים - יכול להיות כסוג של אפתיה כללית למתרחש סביבו בכוונה). בהמשך נצפית אצלו התנהגות פסיכוטית בלתי מובנת, עם הבזקים מפתיעים בשירים בהם הוא בעצם מראה שלמרות שיצא מדעתו, הוא מודע למצבו.
 

vegetable man

New member
ועוד אוסיף

מאין נובעת התחושה הזאת שאנחנו עושים עוול לשירים? התפיסה שבארט מסוגל לכתוב על מגוון דברים ולהתנתק מעצמו בניגוד לווטרס היא זאת שגורמת ל"פליאה" עד כמה מדהים הוא כותב. אבל זה לא כך. והחוכמה, להבין שיש הבחנה בין השיר שעומד בפני עצמו ומספר סיפור מעניין (על אמילי נטו), לבין השיר על סיד המבולבל כפי שתיארתי וכו'. ו-2 הגישות נכונות. לפעמים גם האמן עצמו הרי לא מודע לכך שיש לו כמה גישות לשיר שהוא כתב, והוא מגלה את זה דרך אחרים.
 

Coon Jew

New member
דווקא היום שמעתי את השיר בגלגל''צ

שיר ענק...שדיויד בואי אמר עליו שהוא השיר הכי יפה שנכתב, וגם ביצע לו גרסא...אני הכי אוהב את הקליפ שלו מהUFO...חבל רק שזה היה הלהיט האחרון של בארט.
 

וינסנטי

New member
יופי של שיר...

מהפנינות של בארט, אין מה להגיד. המילים טיפה קצרות ולא ברורות, אבל השיר קליט, המוזיקה מגניבה, פשוט מצוין.
 

One Echoe

New member
תשובות לציף ולך,

זה הכל תלוי באיזו צורה אתם רוצים לנתח את השיר, כלומר, אם אתם רוצים לנתח את השיר ולהבין מה עבר על בארט, באותם ימים, כשהוא הוציא את השיר, ומה עבר עליו כשהוא " כתב אותו ", מן הראוי שלא תחשבו על מה שקרה אח"כ ובסוף. אם אתם רוצים לנתח את השיר כמכלול ולהבין את המשמעות היותר עמוקה מן הראוי שתסתכלו על ציר הזמן..ועל האירועים. ובלי קשר, נסו לפעמים לנתח שירים ולקחת אותם לעולם שלכם.
 

One Echoe

New member
ד"א,

מאוד עניין אותי המשפט הזה: "התפיסה שבארט מסוגל לכתוב על מגוון דברים ולהתנתק מעצמו בניגוד לווטרס היא זאת שגורמת ל"פליאה" עד כמה מדהים הוא כותב." תוכל להרחיב?
 

vegetable man

New member
צ'מע...

אחד הדברים בליריקה של בארט שכולם אוהבים לאהוב הוא היכולת שלו לכתוב על נושאים שלא נוגעים ישירות אליו, לדוגמא: astonomy domine , Effervescing Elephant ויש עוד לא מעט שירים, בעיקר בתחילת דרכו, כשהוא היה חופשי מההשפעות של החומרים הכימיים שהוא ניסה על עצמו. בהמשך בארט הפסיק "להתחכם" וכתב שירים מאוד אישיים, פרטיים לו בלבד שנוגעים לאהבה או ליחס של אנשים אליו ושלו כלפי עצמו, עקב זה שהוא השתגע... אצל ווטרס לעומת זאת, ככל שעיצב את סגנון הכתיבה שלו, השירים באים רק מ"מקום אישי" (החומה וכל היתר למעשה). הוא לא כתב שירים כדוגמת בארט כפי שהזכרתי. כאן נכנסת השאלה של ציף, חלק מהשירים שלו (סיד) אינם עומדים בנפרד ממצבו, אלא נוגעים לו (arnold, emily), כפי שמעדיפים לא לחשוב.
 

One Echoe

New member
תגובה../images/Emo13.gif

רוב האלבומים שווטארס כתב מאוד אוניברסליים ותיאטרליים. והכתיבה בהם ממש לא אינטימית. מי שנוהג לכתוב בצורה אינטימית לדעתי זה גילמור, ואולי רייט. דארק סייד אוף דמון, לדוגמא: TIME- זה שיר אינטימי? זה שיר שמדבר קודם כל כגוף " אנחנו ", והוא מדבר על נושא מאוד לגיטימי ואוניברסלי. אשמח אם תרחיב.
 

vegetable man

New member
לא נכון כי

time ובכלל dark side מדבר על חרדות קיומיות בחיי היומיום, בין היתר. אבל זה כבר מתאים לדסקס כשידברו פה עליו. ווטרס אם תשים לב כותב לא מעט בגוף שני ושלישי, אבל עדיין כותב מנקודת מבט מאוד אישית. ברור שהשירים שלו נוגעים להמון נושאים חלקם אוניברסליים כמו שאמרת אך הם קשורים ישירות אליו, והדברים שמציקים לו - ולא שירים "מתוקים" ו-"תמימים" כמו של סיד שיש בהם רק פאן והומור נטו...
 

One Echoe

New member
אני מאבד את הנקודה ההתחלתית שלך,

איך תמימים ומתוקים קשור עכשיו?
קודם כל בקשר לטיים, אף פעם לא אמרתי שהוא לא מדבר על חרדות קיומיות. זה נכון. אך עדיין, הצורה שבה השיר, והאלבום מוצגים-הם אוניברסליים לחלוטין. כלומר, הם מוצגים לנו כ"מראה"על החברה. אני עדיין חושב שווטארס דווקא לא כותב באופן אינטימי. זה קשה לו. לעומת זאת, סיד, סיד כן כותב בצורה מאוד אינטימית, שמע את השיר LATE NIGHT, שיר יותר אינטימי מזה? לא נראה לי שאני מכיר אחד כזה...
 

One Echoe

New member
עם זאת...

אני מסכים איתך שבארט יכול לתרגם את תחושותיו לכל מיני דימויים כמו פיל או תפוזים... וזה משהו שווטארס לא יודע לעשות.
 

vegetable man

New member
אז תעקוב ולא תאבד 8../images/Emo3.gif

תמימים ומתוקים - בנושא של שירים נאיביים (זאת אותה המילה רק באנגלית), שוב, שירים שהמילים שלהן לאו דווקא באות לתאר משהו שמפריע לסיד, אלא סתם קטע הומוריסטי/כיפי/מתוק/ יו ניים איט. דבר נוסף - לא הבנת אותי לגמרי לגבי ווטרס. מה שרשמתי, זה שהטקסטים שלו באים ממקום מאוד אישי, משמע עניינים שמציקים לו, לא התכוונתי שהוא כותב בפועל כך, יש הבדל ושני הדברים לא סותרים אחד את השני, אולי לא הדגשתי את זה מספיק. לגבי מה שציינת, אני תמיד חשבתי שווטרס כותב כך בגלל החסך הרגשי שיש לו מהילדות, דבר שבגללו הוא לא כתב שיר אהבה אחד אפילו, שזה די נוראי.
 

חרטושה

New member
מסכימה במידה רבה עם קודמי,

אין לנו שום אפשרות אחרת.יצירות שנכתבו לפני 100 או 200 שנה עדיין מוערכות היום משום שהקריאה מתאפשרת לכל הכיוונים. במידה מסוימת יצירתו של האומן יוצאת משליטתו, וזה נכון לא רק בגלל החברות והתאגידים שממסחרים את אותה יצירה, אלא משום שאנחנו, הקהל, תובעים בעלות עליה ומפרשים אותה בהתאם לראות ענינו. לווטרס, למשל, רק עצם המחשבה על זה מביאה ג'ננה. אצל סיד, לעומת זאת, נראה לי, שדברים נתפסו קצת אחרת. הקונפליקט הוא יותר בגדר דיסוננס בעיני: משום שמצד אחד ההתמסחרות דורשת את שלה, ומצד שני היא מאפשרת גישה אל קהל רחב יותר, אל מגוון גדול יותר של פרשנויות לשירים. אני גם מטילה ספק בסוג ההתמסחרות עליה אנחנו מדברים כאן, האם ההתמסחרות המוזיקלית של היום דומה להתמסחרות המוזיקלית בשנות ה- 60? להרגשתי, המאד לא מבוססת, התשובה היא לא, בעיקר משום שנראה שלי שנסינות (מלשון "ניסיון") התקבלה הרבה יותר בברכה אז מאשר היום, שהרי שנות ה- 60 היו מקדש האינדיבידואליזם .
 
למעלה