ציףציף1000
New member
אני התכוונתי למשהו אחר
בוודאי שיצירה יכולה להקרא לכל הכיוונים, והיא יוצאת משליטת המחבר וכו' וכד'. אבל יש עיוות מסויים - אולי בלתי נמנע - כאשר אנו מייחסים לשירים מוקדמים של סיד תכונות מסויימות לאור מה שאנו יודעים שקרה אחר כך. נניח שסיד לא היה משתגע, האם היינו מוצאים (או מחפשים, מלכתחילה) סימני ערעור נפשי ב"ארנולד ליין" או ב-Candy and a Currant Bun? סביר שלא. אבל התהליך הזה הוא בלתי נמנע. הסיפור של סיד הוא כה חידתי, והשתיקה שלו כה 'רועמת', שאנחנו מחפשים הסברים בכל מקום אפשרי, כולל, כמובן, בשירים שכתב. לגבי הנקודה השניה: אין ספק שסיד חווה קונפליקט אישי חמור בין ההתמסחרות הבלתי נמנעת של הפלויד - עקב ההצלחה המסחרית שלהם - ובין השאיפות האמנותיות שלו. הוא דיבר על כך בראיונות ויש עדויות (עד כמה שניתן לסמוך עליהן) על שיחות פרטיות בהן הביע דאגות דומות. ככל הנראה הוא סבל מסיבובי ההופעות המפרכים, ובוודאי סבל מהקהל הפרובינציאלי, שלא הבין את הפלויד ואת המסר שלהם, ודרש לשמוע את ה"להיטים" (שסיד סרב לבצע בהופעות, אגב). אחת התאוריות המקובלות לגבי ההתמוטטות שלו היא שהוא פשוט לא עמד בלחצים של תעשיית המוסיקה, שבאותם ימים נסבה על הצלחה במצעדים, במיוחד במצעדי הסינגלים. המצב השתנה זמן לא רב אחר כך, אבל זה היה כנראה מאוחר מדי בשביל סיד. זוכרים את Cymbaline? ווטרס מדבר על זה כבר אז, הרבה לפני Welcome to the Machine ו-Have a Cigar (שהם בדיוק על העניין הזה): Your manager and agent are both busy on the phone Selling coloured photographs to magazines back home .. בעוד האמן נשוא השיר חווה התמוטטות נפשית, או דבר קרוב לזה. שנות השישים היו מאופיינות, דווקא, בלחצים עצומים על האמנים, ובשליטה יחסית גדולה של אנשי תעשיית המוסיקה (כולל מנהלי האמנים עצמם), בתוכן המוקלט ומופץ. רק לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים הצליחו אמנים להשיג מידה מסויימת של שליטה ביצירותיהם, מה שנקרא 'חופש אמנותי'. היה זה אך מזלם - ומזלנו - שתעשיית המוסיקה היתה אז נאיבית, והיתה מוכנה להשקיע בהפקת והפצת מוסיקה חדשנית (כל זאת, בתקווה שזה יניב רווחים).
בוודאי שיצירה יכולה להקרא לכל הכיוונים, והיא יוצאת משליטת המחבר וכו' וכד'. אבל יש עיוות מסויים - אולי בלתי נמנע - כאשר אנו מייחסים לשירים מוקדמים של סיד תכונות מסויימות לאור מה שאנו יודעים שקרה אחר כך. נניח שסיד לא היה משתגע, האם היינו מוצאים (או מחפשים, מלכתחילה) סימני ערעור נפשי ב"ארנולד ליין" או ב-Candy and a Currant Bun? סביר שלא. אבל התהליך הזה הוא בלתי נמנע. הסיפור של סיד הוא כה חידתי, והשתיקה שלו כה 'רועמת', שאנחנו מחפשים הסברים בכל מקום אפשרי, כולל, כמובן, בשירים שכתב. לגבי הנקודה השניה: אין ספק שסיד חווה קונפליקט אישי חמור בין ההתמסחרות הבלתי נמנעת של הפלויד - עקב ההצלחה המסחרית שלהם - ובין השאיפות האמנותיות שלו. הוא דיבר על כך בראיונות ויש עדויות (עד כמה שניתן לסמוך עליהן) על שיחות פרטיות בהן הביע דאגות דומות. ככל הנראה הוא סבל מסיבובי ההופעות המפרכים, ובוודאי סבל מהקהל הפרובינציאלי, שלא הבין את הפלויד ואת המסר שלהם, ודרש לשמוע את ה"להיטים" (שסיד סרב לבצע בהופעות, אגב). אחת התאוריות המקובלות לגבי ההתמוטטות שלו היא שהוא פשוט לא עמד בלחצים של תעשיית המוסיקה, שבאותם ימים נסבה על הצלחה במצעדים, במיוחד במצעדי הסינגלים. המצב השתנה זמן לא רב אחר כך, אבל זה היה כנראה מאוחר מדי בשביל סיד. זוכרים את Cymbaline? ווטרס מדבר על זה כבר אז, הרבה לפני Welcome to the Machine ו-Have a Cigar (שהם בדיוק על העניין הזה): Your manager and agent are both busy on the phone Selling coloured photographs to magazines back home .. בעוד האמן נשוא השיר חווה התמוטטות נפשית, או דבר קרוב לזה. שנות השישים היו מאופיינות, דווקא, בלחצים עצומים על האמנים, ובשליטה יחסית גדולה של אנשי תעשיית המוסיקה (כולל מנהלי האמנים עצמם), בתוכן המוקלט ומופץ. רק לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים הצליחו אמנים להשיג מידה מסויימת של שליטה ביצירותיהם, מה שנקרא 'חופש אמנותי'. היה זה אך מזלם - ומזלנו - שתעשיית המוסיקה היתה אז נאיבית, והיתה מוכנה להשקיע בהפקת והפצת מוסיקה חדשנית (כל זאת, בתקווה שזה יניב רווחים).
