Sit Down. Stand Up

[לתומי יש אקדח ביד]

ממש מתחבר לניתוח שלך, אני חושב

גם שרדיוהד בהמון שירים שלהם מעבירים בדיוק את אותה התחושה של בזבוז החיים, שפשוט החיים הם נורא רגילים, בנאלים,משעממים. לדוגמה: Let Down או Fitter Happier ועוד כמה שלפי דעתי מעבירים את אותה התחושה בדיוק.

 

[The Girl Who]

אני מסכימה..

זאת תחושה שעוברת בהרבה שירים...תחושה שמאוד מוכרת גם לי בחיים.

 

[kittycatbone]

../images/Emo45.gif

 

[kittycatbone]

בשבילי זה אחד השירים האהובים עליי..

כשאני רואה שלא מעט אנשים כאן אומרים שהם לא אוהבים את השיר ואולי הכי פחות אוהבים, את האמת שאני מבינה למה. גם אני הרגשתי ככה בפעמים הראשונות ששמעתי את השיר. החזרה ה"מעצבנת" הזאת על אותן שורות כל השיר, והקטע ה"מוזר" הזה בסופו. אבל אחרי ששמעתי שוב ושוב, מצאתי את עצמי מחכה ב"קוצר רוח" לשיר (טוב קצת קשה להשתמש במילים האלה כשזה סה"כ השיר השני באלבום).. הפסנתר שמנגן אולי איזה שלושה אקורדים חוזרים כל הזמן, שמתחיל מרחוק, ולאט לאט מתקרב... sit down.. stand up.... בשבילי הקטע הזה הוא קטע מצמרר, מדהים, שפשוט אפשר לעצום את העיניים ולהיכנס כל כולי לתוך השיר. ובסופו, בהתפרצות של הrain drops פשוט כמשמעו סוג של התפרצות רגשות... שאולי נאגרות לאורך כל השיר הזה.... והאווירה האפלה שבשיר. אני פשוט רואה את השיר הזה כאחד המדהימים. ולפעמים יש שירים שככל שאני שומעת אותם יותר אני פחות נהנית מהם, כשלעומת זאת עם השיר הזה זה בדיוק להיפך.