רגע של נוסטלגיה...
- פותח הנושא נושי אחת
- פורסם בתאריך
) חיים התמונות משגעות,תודה ששיתפתעוגות
כל יום ששי הבית היה מתמלא בניחוחות של בישול ובעיקר אפיה. בתור ילד אהבתי מאד לעמוד ליד אימי כאשר הקציפה את חלמוני הביצים לעוגת הטארט. חיכיתי בסבלנות לרגע שאוכל ללקק את שרידי הקצפת מהמקצפה. אז כפי שכולנו זוכרים החיים היו יפים ופשוטים פעם, יפים כי היינו צעירים מאד אז עד שלא תמיד ידענו כמה קשה היה להורינו, פיזית וכלכלית. היום הילדים מקבלים את הכל כמובן מאליו ולכו תסבירו להם שלא הכל פשוט. בכ"א, טוב שהגענו לזמנים שהמציאות היא שהחיים גם אם לא תמיד קלים, הם הרבה יותר נוחים. איננו יכולים כיום לתאר עצמנו ללא מכונת כביסה חשמלית ומייבש כביסה, ללא מקרר חשמלי וללא תנור אפיה וכן הלאה. לילה טוב ושבת שלום לכולם !
כל יום ששי הבית היה מתמלא בניחוחות של בישול ובעיקר אפיה. בתור ילד אהבתי מאד לעמוד ליד אימי כאשר הקציפה את חלמוני הביצים לעוגת הטארט. חיכיתי בסבלנות לרגע שאוכל ללקק את שרידי הקצפת מהמקצפה. אז כפי שכולנו זוכרים החיים היו יפים ופשוטים פעם, יפים כי היינו צעירים מאד אז עד שלא תמיד ידענו כמה קשה היה להורינו, פיזית וכלכלית. היום הילדים מקבלים את הכל כמובן מאליו ולכו תסבירו להם שלא הכל פשוט. בכ"א, טוב שהגענו לזמנים שהמציאות היא שהחיים גם אם לא תמיד קלים, הם הרבה יותר נוחים. איננו יכולים כיום לתאר עצמנו ללא מכונת כביסה חשמלית ומייבש כביסה, ללא מקרר חשמלי וללא תנור אפיה וכן הלאה. לילה טוב ושבת שלום לכולם !
לכ. חיים, תודה, מרגש לראות את המוצגים
מזכרת נהדרת מהילדות מהנעורים - ראיתי בכמה מבנים בנוה צדק "מנטשאלך" - אלו אותם מחזיקי תריסי עץ שהיו מחזיקים את התריסים פתוחים - בבית מאני ברח' יהודה הלוי בתל-אביב - יש אוסף מדהים של "מנטשאלך" כאלו. במקום יש גם תצוגת ציורי קיר שהיה נהוג לעטר בתיקרות הבתים. פסל של הרצל העומד על מרפסת - שווה ביקור. תהנו. שבת שלום - רונה
מזכרת נהדרת מהילדות מהנעורים - ראיתי בכמה מבנים בנוה צדק "מנטשאלך" - אלו אותם מחזיקי תריסי עץ שהיו מחזיקים את התריסים פתוחים - בבית מאני ברח' יהודה הלוי בתל-אביב - יש אוסף מדהים של "מנטשאלך" כאלו. במקום יש גם תצוגת ציורי קיר שהיה נהוג לעטר בתיקרות הבתים. פסל של הרצל העומד על מרפסת - שווה ביקור. תהנו. שבת שלום - רונה
אני מתגעגעת לשכונה והחברים ששיחקתי
איתם שעות על שעות, חבורת בנים עליזה וחיובית ושובבה שאיתם טיפסתי על עצים יריתי בעוברים ושבים עם טוטו פלסטי לבן - גם חיצי נייר וגם בונקעלך מהעץ הענק שגם אליו אני מתגעגעת, לבית על עץ הברוש הענק בפינה, לכל החתולות שהמליטו לנו בחצר למטה, ולחתול המשותף קיץ שהיה משותף לי ולשכן ממול הילד בגילי, לחגים - ליום העצמאות עם פטישי הפלסטיק והצעידה השמחה ברחובות , ממש היתה שמחה בלב והמון אנשים שמחים באמת, הולכים עם דגלים וגאוה לאומית של ממש. לפורים השמח כל כך , לחגים אצל סבא שלי הנפלא, למקל סבא, לארטיק שוקו בננה או קרטיב מנטה או אננס, לים בשבתות, בו היו צולים אותנו וול דאן מכל צד בלי קרמים ובלי בטיח, והיינו חוזרים כמו לובסטרים, לקמפינגים בדהב, בכברי, בכפר חיטים, בסיני בכלל,באוהל ירוק ענקי ואמיתי, ולא צימרים . למועדון הים התיכון באכזיב, אליו אבא שלי לקח אותי איתו ספיישל כנערה צעירה מאוד, חווית החיים שלי, לפיקניקים האלה האמיתיים בשבתות ובחופשות, עם החבר'ה של ההורים שלי וילדיהם, חגיגה אמיתית. לארוחת ערב בקמפינג, שכללה מעדנים כמו טונה מקופסה, תירס מקופסה, גזיה שטיגנה ביצה והרתיחה קפה שחור עם ריח מדהים, לחם עם מרגרינה פושטית, ...מלפפון ועגבניה שיש להם טעם של מלפפון ועגבניה ולא של פלסטיק וקרטון. לאוהל הירוק - שישנו בו כל המשפחה ביחד בקמפינגים הממושכים האלה. אני זוכרת שלילה לפני יציאה לקמפינג פשוט לא נרדמתי מההתרגשות והאושר.ידעתי שצפויים ארבעה ימים של אושר עילאי. לנשיקה הראשונה, שגם אותה חוויתי בקמפינג כזה, שוב, כנערה צעירה ומאוהבת.. לטיולים שלי עם אמי ז"ל ואחי הקטן - לאמירים ולבריכה שם , ולריח המוזר של החדר ששהינו בו עם התכשיר נגד היתושים והסבון בריח לבנדר ושמפו קמיל , לארוחות המוזרות והכיפיות שם. לימים שהיה אפשר לשבת באוטו בלי חגורות בטיחות ולטוס קמ"ש 130 כדי להגיע מהר מהר לקמפינג, כמה שיותר מהר כבר.. ולטבול באושר לכל אורך הדרך , כשהרגשנו את הרוח של הנסיעה מכה בפרצופים שלנו, כי מזגנים בכלל לא היו במכוניות. לריח החמין בחורף,ולשמוע את הקולות של אבא שלי פותח בהסתר את סיר החמין בלילה ומקלף קצת שרוף להנאתו, ואוכל אותו, ואת החריקה של התנור הנסגר בטריקה. לסרטים של שבת בעשר בבוקר, דני קיי ועוד סרטים קלאסיים. בשחור לבן אמיתי. למערכונים של הגששים ושייקה אופיר ורבקה מיכאלי בשבת ,"אותי זה מצחיק!" כאלה שהפרו את השקט הזה שהתחיל לרדת כבר ביום ששי, את זה שהרגשנו מה זה באמת כשהשבת מתחילה להגיע ולרדת על העיר, השקט הזה שמשתרר, הצפירה הזו שהיתה נהוגה אז. (רמת גן) את אבא שלי עושה קידוש, באופן נדיר. המוסאקה המופלאה שאמא שלי היתה מכינה לפעמים בשבת לפי הוראות של אבא שלי שהתיימר (ועדיין) להיות הבשלן הטוב שבעולם. לאמא שלי ז"ל. לריח של העוגה הנאפית בבית, לממתקים הנדירים שהיו לנו. לצעצועים הנדירים שהיו לנו. לתחושה של לזרוק את הילקוט ,כשמגיעים מבית הספר, בתחושת הקלה ושחרור, לסיים מהר מהר שיעורים ולרוץ החוצה עד הערב. לתחושה של לקום בבוקר שבת או בחופשות, ולדעת שלא צריך ללכת לבית הספר. איזה כיף. לשקית הממתקים שאמי היתה מטמינה לנו מתחת לכרית והיינו מוצאים אותה בשבת בבוקר, כל שבת. כולל נשיקות קצף כאלה שאני לא מוצאת היום.(לא מרנג).ולזה שאף אחד לא דאג על צבעי המאכל והסוכר. למלחמות הכריות עם אחי הקטן. לשריקת הקומקום האמיתי על הגז, ולא חשמלי. לימים שישנתי אצל חברתי בהרצליה, והקטעים שהרצנו והצחוקים. ללחם עם שוקולד השחר ותה זהוב שהשפרצתי על ספר "אמא עשרה" כשנחנקתי תוך כדי קריאה ואכילה ביחד. (עם אותה חברה, ואמא שלי מתפוצצת מצחוק ברקע, תמונה חרוטה לתמיד בזכרוני). לספרי הילדות שלי: נשים קטנות, תום סוייר, ספרי אגדות מוזרים, סיפורי הבלט, אנציקלופדיה תרבות ומכלל שחרשתי, את כולם קראתי אין ספור פעמים עד שנתבלו כליל. למגרה המסתורית של המצעים שהיתה מתחת למיטה שלי, שהיו בה אוצרות מימים עברו, כמו כריכה עצומה באורך מטר לפחות של כל עיתוני "דבר", וכו. משהו כבד שאי אפשר היה להרים, וכל המשחקים שהיו שם לחטט בהם , לבלגן ולטבוע באושר ילדותי. לארון המצעים בארון הכתום לבן שלי, שאהבתי להתחבא בו במשחק מחבואים,ממש מעל שמיכות הפוך הנעימות. למדבקות הסרטים המצויירים שהיו לי על המיטה והארון - באגס בני, פופאי ואוליב, ברוטוס שקראו לו פלוטו לפעמים, ושות' - עם המון צבעים מקסימים.דקיקות כאלה שכאילו נמסו לתוך הארון, והיה להן ריח מיוחד. לריח של הספרים החדשים ביום הראשון ללימודים.חדשים חדשים , לא משומשים. לקלמר העץ שלי. לאוספים של העולם המופלא. לחוברות של דיאבוליק וטרזן, (הייתי טום בוי, כאמור). לנער השכן מלמטה שנהרג בגיל 19 בגלל תרגיל בקורס קצינים,שגם אותו נישקתי, נשיקה שניה. בשיניים. כמו רו'גר מור. ואפילו למקלט שרצנו אליו במלחמת יום הכיפורים , כשהייתי בת עשר, ושיחקתי במבוכים מפלסטיק עם גולה קטנה בפנים עם אותו נער, לסטארסקי והאץ', למלאכים של צ'רלי, לבושם צ'רלי של הנערות, הכתום המעולה הזה, (אפשר להשיג אותו איפשהו? אני ממש מתגעגעת לריח הזה). ואני יכולה להמשיך ולהמשיך כך גם שנה.... אבל זה כבר ארוך מדי
איתם שעות על שעות, חבורת בנים עליזה וחיובית ושובבה שאיתם טיפסתי על עצים יריתי בעוברים ושבים עם טוטו פלסטי לבן - גם חיצי נייר וגם בונקעלך מהעץ הענק שגם אליו אני מתגעגעת, לבית על עץ הברוש הענק בפינה, לכל החתולות שהמליטו לנו בחצר למטה, ולחתול המשותף קיץ שהיה משותף לי ולשכן ממול הילד בגילי, לחגים - ליום העצמאות עם פטישי הפלסטיק והצעידה השמחה ברחובות , ממש היתה שמחה בלב והמון אנשים שמחים באמת, הולכים עם דגלים וגאוה לאומית של ממש. לפורים השמח כל כך , לחגים אצל סבא שלי הנפלא, למקל סבא, לארטיק שוקו בננה או קרטיב מנטה או אננס, לים בשבתות, בו היו צולים אותנו וול דאן מכל צד בלי קרמים ובלי בטיח, והיינו חוזרים כמו לובסטרים, לקמפינגים בדהב, בכברי, בכפר חיטים, בסיני בכלל,באוהל ירוק ענקי ואמיתי, ולא צימרים . למועדון הים התיכון באכזיב, אליו אבא שלי לקח אותי איתו ספיישל כנערה צעירה מאוד, חווית החיים שלי, לפיקניקים האלה האמיתיים בשבתות ובחופשות, עם החבר'ה של ההורים שלי וילדיהם, חגיגה אמיתית. לארוחת ערב בקמפינג, שכללה מעדנים כמו טונה מקופסה, תירס מקופסה, גזיה שטיגנה ביצה והרתיחה קפה שחור עם ריח מדהים, לחם עם מרגרינה פושטית, ...מלפפון ועגבניה שיש להם טעם של מלפפון ועגבניה ולא של פלסטיק וקרטון. לאוהל הירוק - שישנו בו כל המשפחה ביחד בקמפינגים הממושכים האלה. אני זוכרת שלילה לפני יציאה לקמפינג פשוט לא נרדמתי מההתרגשות והאושר.ידעתי שצפויים ארבעה ימים של אושר עילאי. לנשיקה הראשונה, שגם אותה חוויתי בקמפינג כזה, שוב, כנערה צעירה ומאוהבת.. לטיולים שלי עם אמי ז"ל ואחי הקטן - לאמירים ולבריכה שם , ולריח המוזר של החדר ששהינו בו עם התכשיר נגד היתושים והסבון בריח לבנדר ושמפו קמיל , לארוחות המוזרות והכיפיות שם. לימים שהיה אפשר לשבת באוטו בלי חגורות בטיחות ולטוס קמ"ש 130 כדי להגיע מהר מהר לקמפינג, כמה שיותר מהר כבר.. ולטבול באושר לכל אורך הדרך , כשהרגשנו את הרוח של הנסיעה מכה בפרצופים שלנו, כי מזגנים בכלל לא היו במכוניות. לריח החמין בחורף,ולשמוע את הקולות של אבא שלי פותח בהסתר את סיר החמין בלילה ומקלף קצת שרוף להנאתו, ואוכל אותו, ואת החריקה של התנור הנסגר בטריקה. לסרטים של שבת בעשר בבוקר, דני קיי ועוד סרטים קלאסיים. בשחור לבן אמיתי. למערכונים של הגששים ושייקה אופיר ורבקה מיכאלי בשבת ,"אותי זה מצחיק!" כאלה שהפרו את השקט הזה שהתחיל לרדת כבר ביום ששי, את זה שהרגשנו מה זה באמת כשהשבת מתחילה להגיע ולרדת על העיר, השקט הזה שמשתרר, הצפירה הזו שהיתה נהוגה אז. (רמת גן) את אבא שלי עושה קידוש, באופן נדיר. המוסאקה המופלאה שאמא שלי היתה מכינה לפעמים בשבת לפי הוראות של אבא שלי שהתיימר (ועדיין) להיות הבשלן הטוב שבעולם. לאמא שלי ז"ל. לריח של העוגה הנאפית בבית, לממתקים הנדירים שהיו לנו. לצעצועים הנדירים שהיו לנו. לתחושה של לזרוק את הילקוט ,כשמגיעים מבית הספר, בתחושת הקלה ושחרור, לסיים מהר מהר שיעורים ולרוץ החוצה עד הערב. לתחושה של לקום בבוקר שבת או בחופשות, ולדעת שלא צריך ללכת לבית הספר. איזה כיף. לשקית הממתקים שאמי היתה מטמינה לנו מתחת לכרית והיינו מוצאים אותה בשבת בבוקר, כל שבת. כולל נשיקות קצף כאלה שאני לא מוצאת היום.(לא מרנג).ולזה שאף אחד לא דאג על צבעי המאכל והסוכר. למלחמות הכריות עם אחי הקטן. לשריקת הקומקום האמיתי על הגז, ולא חשמלי. לימים שישנתי אצל חברתי בהרצליה, והקטעים שהרצנו והצחוקים. ללחם עם שוקולד השחר ותה זהוב שהשפרצתי על ספר "אמא עשרה" כשנחנקתי תוך כדי קריאה ואכילה ביחד. (עם אותה חברה, ואמא שלי מתפוצצת מצחוק ברקע, תמונה חרוטה לתמיד בזכרוני). לספרי הילדות שלי: נשים קטנות, תום סוייר, ספרי אגדות מוזרים, סיפורי הבלט, אנציקלופדיה תרבות ומכלל שחרשתי, את כולם קראתי אין ספור פעמים עד שנתבלו כליל. למגרה המסתורית של המצעים שהיתה מתחת למיטה שלי, שהיו בה אוצרות מימים עברו, כמו כריכה עצומה באורך מטר לפחות של כל עיתוני "דבר", וכו. משהו כבד שאי אפשר היה להרים, וכל המשחקים שהיו שם לחטט בהם , לבלגן ולטבוע באושר ילדותי. לארון המצעים בארון הכתום לבן שלי, שאהבתי להתחבא בו במשחק מחבואים,ממש מעל שמיכות הפוך הנעימות. למדבקות הסרטים המצויירים שהיו לי על המיטה והארון - באגס בני, פופאי ואוליב, ברוטוס שקראו לו פלוטו לפעמים, ושות' - עם המון צבעים מקסימים.דקיקות כאלה שכאילו נמסו לתוך הארון, והיה להן ריח מיוחד. לריח של הספרים החדשים ביום הראשון ללימודים.חדשים חדשים , לא משומשים. לקלמר העץ שלי. לאוספים של העולם המופלא. לחוברות של דיאבוליק וטרזן, (הייתי טום בוי, כאמור). לנער השכן מלמטה שנהרג בגיל 19 בגלל תרגיל בקורס קצינים,שגם אותו נישקתי, נשיקה שניה. בשיניים. כמו רו'גר מור. ואפילו למקלט שרצנו אליו במלחמת יום הכיפורים , כשהייתי בת עשר, ושיחקתי במבוכים מפלסטיק עם גולה קטנה בפנים עם אותו נער, לסטארסקי והאץ', למלאכים של צ'רלי, לבושם צ'רלי של הנערות, הכתום המעולה הזה, (אפשר להשיג אותו איפשהו? אני ממש מתגעגעת לריח הזה). ואני יכולה להמשיך ולהמשיך כך גם שנה.... אבל זה כבר ארוך מדי
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.