../images/Emo90.gif ../images/Emo189.gif בלתמוס וברוך. ../images/Emo189.gif
' בלתמוס קם בשקיקה וכעבור רגע התחבקו המלאכים, וויל, שצפה בלהבות, הבחין בחיבתם ההדדית. לא סתם חיבה: הם אהבו זה את זה אהבה עזה. ברוך התיישב ליד ידודו, וויל ליבה את האש עד שענן עשן חלף על פניהם. ענן העשן התווה את גופיהם ולראשונה ראה אותם בבירור. בלתמוס היה תמיר; כנפיו הצרות היו מקופלות בהידור מאחורי כתפיו, והבעת פניו התמזגו בוז ויהירות עם אהדה ענוגה ונלהבת, כאילו היה מוכן לאהוב את כל הדברים באשר הם אילו רק הניח לו טבעו לשכוח את פגמיהם. אך ברור שברוך היה חסר פגמים בעיניו. ברוך נראה צעיר יותר, כפי שאמר בלתמוס, מבנה גופו היה חסון יותר וכנפיו היו לבנות כשלג ואיתנות. טבעו היה פשוט יותר; הוא נהה אחר בלתמוס כמו היה המלאך הבוגר מקור כל הידע והאושר. ויל גילה שאהבתם זה לזה מסקרנת אותו ונוגעת לליבו. ' [משקפת הענבר, בלתמוס וברוך, עמ' 31]. ' בלתמוס חש את מותו של ברוך ברגע התרחשותו. הוא זעק זעקה רמה ונסק אל אוויר הלילה שמעל לטונדרה, נופף בידיו וזעק את כאבו אל העננים; ... "ברוך מת," זעק בלתמוס, "ברוך היקר שלי מת-" ... אך בלתמוס לא ידע; הוא ידע רק שחצי מליבו כבה לעד. הוא לא הצליח להישאר במקום אחד: שוב ושוב נסק לשמיים ופילח אותם כאילו חיפש את ברוך בענן זה או אחר, זעק, בכה, זעק; שוב ושוב נתקף אשמה ועט על ויל, הפציר בו להתחבא ולשמור על השקט והבטיח שישגיח עליו ללא לאות; שוב ושוב מחצה אותו עוצמה יגונו ארצה, והוא נזכר בכל מעשה נדיבות וגבורה שברוך עשה אי פעם, והיו אלפים כאלה, והוא לא שכח אף אחד מהם; שוב ושוב זעק שלא ניתן להכחיד אופי רב חסד כל-כך, נסק לשמיים, התעופף מצד לצד, חסר זהירות, פרוע והלום צער, קילל את האוויר, את העננים, את הכוכבים. ' [משקפת הענבר, וודקה, עמ' 90]. ' "ברוך," אמר, "אוי, ברוך יקירי, אני לא יכול לעשות יותר מזה. ויל והילדה מוגנים, והכל יהיה בסדר, אבל זה הסוף שלי, אם כי בעצם מַתּי כבר כשאתה מַתָ, ברוך אהובי." ' [משקפת הענבר, מעל הגבעות והרחק מכאן, עמ' 425]. עכשיו אתם בוודאי שואלים את עצמכם "יופי, אדוה הפאנגירל הביאה לנו ציטוטים של גייז, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה?" [אוקיי, אז אולי אתם לא שואלים, זה לא משנה כרגע]. הבאתי לכם את הציטוטים האלה [ואני בטוחה שיש עוד, אבל אני עצלנית מדי בשביל לאתר אותם] כדי לדבר על משהו שחשבתי עליו כבר הרבה זמן: אני, באופן אישי, חושבת שפולמן מדגיש את סיפור אהבתם של בלתמוס וברוך כעוד הטפה לנצרות ולכנסייה. במשך הרבה שנים, הומואים ולסביות הודחו מהקהילה על-ידי הכנסייה והקתולים האדוקים ולא נחשבו כבני אדם. הכנסייה הקתולית תייגו פעילות הומוסקסואלית כסטייה ולעיתים קרובות אפילו כמחלה נפשית או פשע. בתנ"ך נכתב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא" [ויקרא, י"ח, כב. אוסרים על משכב זכר ואומרים שמעשה זה נחשב לתועבה], "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם" [ויקרא, כ', יג. נאמר כי אם זכר יקיים יחסים מיניים עם זכר אחר, על שניהם יוטל עונש מוות], ובפסוקים אלו המשיכו להאמין גם ביהדות וגם בנצרות. בספר, פולמן מציג בפנינו אהבה טהורה בין שני גברים [אמנם במקרה הזה מלאכים], שאהבתם טהורה עד-כדי כך שכשאחד מהם מת, השני מת גם הוא בנפשו. אפילו ויל רואה באהבה ההומוסקסואלית שלהם דבר חיובי, מסקרן ונוגע ללב. לדעתכם, פולמן מציג בפנינו את האהבה הטהורה של בלתמוס וברוך גם כעוד סוג של הטפה לנצרות?
' בלתמוס קם בשקיקה וכעבור רגע התחבקו המלאכים, וויל, שצפה בלהבות, הבחין בחיבתם ההדדית. לא סתם חיבה: הם אהבו זה את זה אהבה עזה. ברוך התיישב ליד ידודו, וויל ליבה את האש עד שענן עשן חלף על פניהם. ענן העשן התווה את גופיהם ולראשונה ראה אותם בבירור. בלתמוס היה תמיר; כנפיו הצרות היו מקופלות בהידור מאחורי כתפיו, והבעת פניו התמזגו בוז ויהירות עם אהדה ענוגה ונלהבת, כאילו היה מוכן לאהוב את כל הדברים באשר הם אילו רק הניח לו טבעו לשכוח את פגמיהם. אך ברור שברוך היה חסר פגמים בעיניו. ברוך נראה צעיר יותר, כפי שאמר בלתמוס, מבנה גופו היה חסון יותר וכנפיו היו לבנות כשלג ואיתנות. טבעו היה פשוט יותר; הוא נהה אחר בלתמוס כמו היה המלאך הבוגר מקור כל הידע והאושר. ויל גילה שאהבתם זה לזה מסקרנת אותו ונוגעת לליבו. ' [משקפת הענבר, בלתמוס וברוך, עמ' 31]. ' בלתמוס חש את מותו של ברוך ברגע התרחשותו. הוא זעק זעקה רמה ונסק אל אוויר הלילה שמעל לטונדרה, נופף בידיו וזעק את כאבו אל העננים; ... "ברוך מת," זעק בלתמוס, "ברוך היקר שלי מת-" ... אך בלתמוס לא ידע; הוא ידע רק שחצי מליבו כבה לעד. הוא לא הצליח להישאר במקום אחד: שוב ושוב נסק לשמיים ופילח אותם כאילו חיפש את ברוך בענן זה או אחר, זעק, בכה, זעק; שוב ושוב נתקף אשמה ועט על ויל, הפציר בו להתחבא ולשמור על השקט והבטיח שישגיח עליו ללא לאות; שוב ושוב מחצה אותו עוצמה יגונו ארצה, והוא נזכר בכל מעשה נדיבות וגבורה שברוך עשה אי פעם, והיו אלפים כאלה, והוא לא שכח אף אחד מהם; שוב ושוב זעק שלא ניתן להכחיד אופי רב חסד כל-כך, נסק לשמיים, התעופף מצד לצד, חסר זהירות, פרוע והלום צער, קילל את האוויר, את העננים, את הכוכבים. ' [משקפת הענבר, וודקה, עמ' 90]. ' "ברוך," אמר, "אוי, ברוך יקירי, אני לא יכול לעשות יותר מזה. ויל והילדה מוגנים, והכל יהיה בסדר, אבל זה הסוף שלי, אם כי בעצם מַתּי כבר כשאתה מַתָ, ברוך אהובי." ' [משקפת הענבר, מעל הגבעות והרחק מכאן, עמ' 425]. עכשיו אתם בוודאי שואלים את עצמכם "יופי, אדוה הפאנגירל הביאה לנו ציטוטים של גייז, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה?" [אוקיי, אז אולי אתם לא שואלים, זה לא משנה כרגע]. הבאתי לכם את הציטוטים האלה [ואני בטוחה שיש עוד, אבל אני עצלנית מדי בשביל לאתר אותם] כדי לדבר על משהו שחשבתי עליו כבר הרבה זמן: אני, באופן אישי, חושבת שפולמן מדגיש את סיפור אהבתם של בלתמוס וברוך כעוד הטפה לנצרות ולכנסייה. במשך הרבה שנים, הומואים ולסביות הודחו מהקהילה על-ידי הכנסייה והקתולים האדוקים ולא נחשבו כבני אדם. הכנסייה הקתולית תייגו פעילות הומוסקסואלית כסטייה ולעיתים קרובות אפילו כמחלה נפשית או פשע. בתנ"ך נכתב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא" [ויקרא, י"ח, כב. אוסרים על משכב זכר ואומרים שמעשה זה נחשב לתועבה], "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם" [ויקרא, כ', יג. נאמר כי אם זכר יקיים יחסים מיניים עם זכר אחר, על שניהם יוטל עונש מוות], ובפסוקים אלו המשיכו להאמין גם ביהדות וגם בנצרות. בספר, פולמן מציג בפנינו אהבה טהורה בין שני גברים [אמנם במקרה הזה מלאכים], שאהבתם טהורה עד-כדי כך שכשאחד מהם מת, השני מת גם הוא בנפשו. אפילו ויל רואה באהבה ההומוסקסואלית שלהם דבר חיובי, מסקרן ונוגע ללב. לדעתכם, פולמן מציג בפנינו את האהבה הטהורה של בלתמוס וברוך גם כעוד סוג של הטפה לנצרות?