ילדים ילדים...
אני מסתכלת סביבי, ורוב האנשים שאני רואה בחיי, מסביבי, די נהנים בחייהם ודי טוב להם. אבל זה לא אומר שאני לא יודעת שהעולם הזה לפעמים רע ואכזר, ואכן יש סיכוי מסויים שלילד שנביא לעולם לא יהיו חיים קלים, אולי קשים ואולי אף רעים. ולכן, ללדת מבחינתי זה מעשה מאוד אגואיסטי. ולמה? כי בשבילי ללדת ילד, לחוות את כל תהליך ההריון, הלידה, הגידול הוא מתנה מופלאה שאין כמוהה. אני מרגישה שיש לי מלא מה לתת וללמד, ולא הייתי מוותרת מרצון על החוויה הזאת ב-ח-י-י-ם. וזה הפרדוקס - בתור מישהי שרואה את עצמה כמישהי הכי לא אגואיסטית בעולם, ובטח ובטח שלא מתנהגת באגואיסטיות כלפי האהובים עלי, דוקא כלפי אילו שאוהב יותר מכל (ילדי) אני אנהג בצורה אגואיסטית, ז"א אביא אותם לעולם כדי למצות את האושר *שלי* תוך ידיעה שאולי הם יוולדו לעולם אכזרי וחיים קשים. זה עצוב. זה נכון. אבל אני לא יכולה לוותר. רק לקוות ולעשות הכל שהחיים שלהם יהיו טובים. כמו שההורים שלי עשו (ועושים) למעני. ומי שיכול, להתעלות מעל כל זה, אוהב ילדים, רוצה אותם, אך מונע מהם להגיע לעולם הזה, זה גדלות נפש שגובלת בביזריות רצינית... - אך אני מורידה בפניו את הכובע...