אוף איזה פרק קשה
הרגע שהתחילו לעלות לי הדמעות, זה הרגע שהאבא רץ בהיסטריה להחזיר לילד את הכבל החשמלי. ארבע וחצי שנים אחרי האבחון, לפחות שנתיים אנחנו כבר לא שם, ברוך השם, עם הקריזות, התקפי הבכי, חוסר האונים הנורא הזה. אבל בשנה הראשונה זה היה כל הזמן באויר, הפחד שרק לא יתחיל לבכות. כל השיטות, כל הפנטנטים, כל הבית שנערך סביב לתת לעומר כל מה שהוא רוצה, רק שלא יבכה. היום, כשהוא בוכה, יש דיאלוג, יש פתרונות, אבל אז היה רק בכי קורע לב שלא נגמר, וכל כך פחדנו מזה. והאבא שכל כך רגיל שהילד רגוע תמיד, כי יש לו מוזיקה תמיד, צריך פתאום להתמודד מול מה שקורה כשהילד בלי המרגיע, וזה מפחיד כל כך. מסכן האבא הזה. הכל יוצא לו משליטה. ה"טיפולים" של אשתו מפרים את האיזון בבית, המסעדה קורסת, גיסו מתנהג כמו פוץ. אפילו חוסר ידיעת האנגלית שלו פתאום מתעורר לבייש אותו. ואיילת - צריכה להעמיד פנים מול הרכלניות, לשמוע שאביה, עליו היא רגילה להשען, לא רוצה להיות חזק יותר. והתחליף-אם שכל כך קינאתי בה בגללה, טסאני, כבר לא משענת יותר - בקשת הכסף ערערה את כל האשליה השבירה של תחליף אמא. כל אחד שם מתמודד עם כמה חזיתות, ולבד. כל אחד שם כל כך לבד. חיפשתי מתכון שכתבתי כאן לפני כמה שנים, היה מחובר אליו קטע של תאור ערב קשה עם עומר, עם הבכי והתסכול וחוסר ההצלחה להרגיע אותו, מצד אחד זה סיפוק לראות איזה מרחק עצום עשינו מאז, אבל מצד שני זה מחזיר לשם, לילד שבוכה ולא יכול להסביר מה כואב לו, לפחד הקבוע מהבכי, מההתפרקות. הפרקים האלו מחזירים אותי לשם, זה קשה לראות את זה.
