כל אחד והקטע שלו....
מבקר המוסיקה סטפן ת'ומס ארלוויין מ ALLMUSIC רואה את זה ככה בביקורת שלו על הקופסא של ההקלטות של קולומבייה:
he always sounded like himself: clear, strong, and authoritative, he cut a near mythic figure yet remained grounded by his humor, sentiment, and ragged human spirit. All these contradictions and complications were smoothed over on his sober, sepia-toned American recordings, the '90s comeback that celebrated his gravity at the expense of subtlety, but they're vividly alive on this sprawling set
ואני רואה את זה בדיוק כמהו.
בכל מקרה ההקלטות של ה"אמריקן רקורדינגז" היו הגשר שאיפשר לצעירים של האינדי-רוק לנגוע בקסם של קאש גם אם בתקופה הזו הוא כבר פחות "מעוגל" ודי חסר הומור, אבל הילדודס יכלו סוף סוף לנגוע בו מבלי "להתלכלך" בקאנטרי-אנד-ווסטרן, .... וגם זה משהו. ושיהיה ברור אני מאוד אוהב את ההקלטות האלו
אבל עדיין אני אישית מעדיף מן הסתם ( ו ב ג ד ו ל ) את החומר המוקדם, שחלקו הוקלט ב SUN וחלקו באולפנים המושקעים של קולומבייה, ואייכשהו יש בהם בכולם את כל האלמנטים של האישיות המורכבתשל האמן הזה. והמורכבות האנושית הזו היא לטעמי חלק מהגדולה של המוצר המוסיקלי. ואגב....לפחות עד 1966 היה גם את הסאונד המדהים הזה שאי אפשר בכלל לשחזר.
בעיקר אני אוהב את HYMNS BY JOHNNY CASH, SONGS OF OUR SOIL, את RIDE THIS TRAIN עם הקונספט המדהים שלו, את ORANGE BLOSSOM SPECIAL ואת I WALK THE LINE