MEDDLE-לילה בחוף קוראסי
"המלצותי (הרלוונטיות להשמיץ) השבוע! המלצה ראשונה, יחודית - לטייל עם עצמכם. לקחת את התיק והשק"ש (וגיטרה או דיסקמן אם אתם ממש לא יכולים בלי), ולמצוא מסלול שאפשר לישון באמצע, ולטייל לבד. גורם לתהיות, ובכלל, חוויה יחודית שמעצימה את כוחות הנפש הפנימיים." (שרשור המלצות סוף השבוע,פורום פינק פלויד,אבקי,12/08/05 13:41) אני בספק אם משהו אי פעם יבין את היכולת הזו של הרשת-אלוהים הזו. ישות מאטריקסית שלוקחת אותך למחוזות לא נעימים עם סוסים וגמדים, גונבת ממך את כל הכסף לתרומה לקהילת היהודית בקולומביה, אך גם יכולה להפליג איתך במין רומנטיות קיטשית שכזו לחיבור המדהים, המורכב והפשוט ביותר בין בני אדם.אנשים שונים, ממקומות שונים. אבא, אמא,שאיפות,חלומות שונים. אך בחיבור/עקידה לתוך כוורת החיים הוירטואלית הזו אתה מוצא את עצמך בתודעה, בראש של איש זר, מישהו אחר, שאינו יודע וגם לא ינחש שהוא גרם לך להבין, להרגיש, לשנוא, להתחבר, לגלות, לחפש. לאהוב. את חבורת הקוסמים מקיימברידג´ הכרתי במקרה. או שלא. מקרה שקורה כה הרבה פעמים נקרא שגרה. עניין של ניסוח. משעמם קצת בבית. ענן עובר מעל החדר שלך. אתה מכבה את גלגל"צ. מכין תה. יושב על הספה וצוחק מכלום. עטיפה שחורה ומוזרה עם פירמידה. צלצולים. אתה מעיף קיבינימאט את הדיסקמן ומתחיל לזרוק תרנגולות מגומי על הבן הפריק של השכן שלך. ואז אתה מנסה שוב. ושוב. הרושם הראשוני לאחר הרגיעה ממחול האורגזמות ההזוי שתפס אותך, הוא התאהבות. אתה מצאת אותה - יפה, עקשנית, עיניים בורקות וחיוך חתולי שמלטף ומטביע אותך. זה שורף קצת, אבל התחושה היא של אהבה, התמסרות, חיבור. הליריקות של העטלף הממורמר, הסליידים של היפיוף ההיפי, הקלידים של הטופי המבויש והתופים הרכים של הקאובוי האדיש, כולם מתחברים אליך בצורה לא מובנת, כאילו חיכו לך, שם על המדף. אתה תבוא. זה יקרה. זאת אהבה. זהו חיבור. אז קמתי מן הכסא, חיפשתי את הכפכפים, הסתכלתי במראה, ראיתי משוגע (מאיר תמיד צודק), לקחתי תיק, ש"קש, גיטרה לא רלוונטית, דיסקמן ואת מדל. לא יודע למה. לא יודע איך.למצוא הגיון במראה. שוב לא הצלחתי. 2:00 בלילה. מאוחר. יצאתי מהבית בשקט והסתכלתי לשמיים. אין כמו הלילות של יום ראשון. תובנות סוף השבוע מתפוגגות מול מציאות עקומה, היא עדיין לא יודעת שאני אוהב אותה, גם לא תדע (זהו,ביום ראשון הבא), והירח יפה. לא משוגע, יפה. צומת נחשונים. מה לעזאזל אני עושה פה? אני לבד לעזאזל!!! אני אקפא למוות ליד בובה של שני שוטרים במחלף מכוער בגלל כמה ביטים שנסחטו בזיעה של איזה יום שישי לח ומרוח? הוא ישן עכשיו בכלל! מה אכפת לו להקליד? זה עולה כסף? הוא ישן!!! אני חוזר הביתה!!!2:30!!! בלילה!!! עצרה מכונית. כוססאמוק. קיבוצניק בן 28, אוטו של amdocs, סיירת נח"ל וגרגירים של מלח ארץ בחזה. "אני אקח אותך עד קיבוץ עירון." בסדר. יש משהו בנסיעות הליליות האלה,בין הצפצופים של התראות המהירות של כביש 6 לבין העייפות מיום שלם בו אתה בן אדם אחר, שמניב שיחות נהדרות. הוא שמע על פינק פלויד. "כשהייתי ילד בקיבוץ עוד הייתי בקטע של רוקנרול, שיער ג´יפה ולדפוק את האוטו של אבא." ועכשיו? "עכשיו אני עייף." ואתה מאושר?."כן." דיברנו על מוזיקה, צבא, הורים, ועל הטמטום שגורר אותי בשעה כזאת מרחק של מאות קילומטרים כדי לחפש את עצמי במים החמים של טבריה. טמטום, חיבור. הכל. הכל עניין של ניסוח. בין לבין הבטתי אל העטיפה הכחולה הזאת. יותר מכל מדל הוא פינק פלויד המהורהרת, המתבגרת אך לאו דווקא מתוסבכת. בערך כמוני. או שלא. עם זכרונות מההוא, נו..., זה עם העניים המוזרות ועם סדרי כוחות מבולבלים והפכפכים, מראים הפלויד את היופי שבהתבגרות, את לטישות העניים, הבתוליות, את האהבות הטיפשיות, החלומות להיות משהו, את הקו הדקיק העובר בין הבוסר לבשלות ובין הלהקה הטראומתית והמכושפת לבין המוצר השלם, המזוקק, המחושל והכמעט קריר של הדארק סייד. מדל הוא דיסק קסום, ואני כבר מת להגיע לטבריה. ירדתי בכניסה לקיבוץ, לחיצת יד, נתראה. עליתי על מכונית של מחלק לחם ואכלתי הרבה מקלוני וניל. נרדמתי כשאני מחבק את הדיסקמן ומוקף בלחמניות, אני חושב שזה נקרא עולם הבא. Breathe, breathe in the air Don´t be afraid to care Leave but don´t leave me Look around and chose your own ground "קום, הגענו." "רד פה, לך 100-150 מטר ותגיע לחוף שאני לקחתי את אשתי ירח דבש, קוראים לו חוף קוראסי, יותר טוב מונציה. ביי מותק". החמיא לי המותק, ולרגע גם ונציה נראתה מחנה פליטים ליד המזבלה נוטפת הצוף של טבריה, ובכל זאת, לכנרת ולראש העין יש את אותו הירח. רק שפה הוא יותר עגול. החוף ריק, מלא הוד שכזה, שנזרק ברגעים ספורים לחייו של כל אדם במין רחמנות מזלזלת-מלגלגת מאדון עולם אשר מלך. הנוף שנפרש לפניי בפתאומיות לקח אותי הרחק הרחק לתוכניות שהיינו אחי ואני רואים עם כריכי שוקולד, וילקוטים זולים של צבי הנינג´ה זרוקים על הספה... אחח... ילדות. עוד פירורי קסם שנושרים על המין אנושי עד שהוא מתחיל לדבר, להבין ולא להבין. שקט ונעים פה. אף אחד לא יודע שאני פה, גם לא אבקי. ברגע שהירח התמזג עם הגלים הרכים והבריזה הקלילה, הבנתי מה חיפשתי פה. אוזניות. מהר. נפתח ברוחות, כמו בWYWH, בתקווה שהכל יעבור, סיד יהיה בסדר. ריפ אחד, סליידים שמיימים מאחור.יהיה בסדר. נכון?. ואם לא? נחתוך הכל לחתיכות קטנות ומחורבנות. שיזדיין העולם. קצב. גילמור לא מרפה. מושך עוד ועוד. רייט מוצג כאן כנקנקייה לוהטת. הוא הכוכב של מדל. איפה כריך המיונז שהתמוגג [התפוגג?] לאט לאט במקביל לעליית העריץ האפל? איפה המרשמלו הרגיש והפגוע של ההצלחה הגדולה? רייט במדל מפתיע, נחוש, החלטי. כוכב. תופס פינה ליד זיפי הזקן השטני של דייויד וכמעט ונתמך בו, ודייויד מחייך את החיוך השזוף והמסטול-קמעה שלו, מעביר קצוות שיער זהובה מעל שפתותיו וצוחק. ומשחק, וצוחק. כמו ביום ההוא שהיינו ילדים לרגע, טיפשים ברשות. קצב. צוללים. שקט.
"המלצותי (הרלוונטיות להשמיץ) השבוע! המלצה ראשונה, יחודית - לטייל עם עצמכם. לקחת את התיק והשק"ש (וגיטרה או דיסקמן אם אתם ממש לא יכולים בלי), ולמצוא מסלול שאפשר לישון באמצע, ולטייל לבד. גורם לתהיות, ובכלל, חוויה יחודית שמעצימה את כוחות הנפש הפנימיים." (שרשור המלצות סוף השבוע,פורום פינק פלויד,אבקי,12/08/05 13:41) אני בספק אם משהו אי פעם יבין את היכולת הזו של הרשת-אלוהים הזו. ישות מאטריקסית שלוקחת אותך למחוזות לא נעימים עם סוסים וגמדים, גונבת ממך את כל הכסף לתרומה לקהילת היהודית בקולומביה, אך גם יכולה להפליג איתך במין רומנטיות קיטשית שכזו לחיבור המדהים, המורכב והפשוט ביותר בין בני אדם.אנשים שונים, ממקומות שונים. אבא, אמא,שאיפות,חלומות שונים. אך בחיבור/עקידה לתוך כוורת החיים הוירטואלית הזו אתה מוצא את עצמך בתודעה, בראש של איש זר, מישהו אחר, שאינו יודע וגם לא ינחש שהוא גרם לך להבין, להרגיש, לשנוא, להתחבר, לגלות, לחפש. לאהוב. את חבורת הקוסמים מקיימברידג´ הכרתי במקרה. או שלא. מקרה שקורה כה הרבה פעמים נקרא שגרה. עניין של ניסוח. משעמם קצת בבית. ענן עובר מעל החדר שלך. אתה מכבה את גלגל"צ. מכין תה. יושב על הספה וצוחק מכלום. עטיפה שחורה ומוזרה עם פירמידה. צלצולים. אתה מעיף קיבינימאט את הדיסקמן ומתחיל לזרוק תרנגולות מגומי על הבן הפריק של השכן שלך. ואז אתה מנסה שוב. ושוב. הרושם הראשוני לאחר הרגיעה ממחול האורגזמות ההזוי שתפס אותך, הוא התאהבות. אתה מצאת אותה - יפה, עקשנית, עיניים בורקות וחיוך חתולי שמלטף ומטביע אותך. זה שורף קצת, אבל התחושה היא של אהבה, התמסרות, חיבור. הליריקות של העטלף הממורמר, הסליידים של היפיוף ההיפי, הקלידים של הטופי המבויש והתופים הרכים של הקאובוי האדיש, כולם מתחברים אליך בצורה לא מובנת, כאילו חיכו לך, שם על המדף. אתה תבוא. זה יקרה. זאת אהבה. זהו חיבור. אז קמתי מן הכסא, חיפשתי את הכפכפים, הסתכלתי במראה, ראיתי משוגע (מאיר תמיד צודק), לקחתי תיק, ש"קש, גיטרה לא רלוונטית, דיסקמן ואת מדל. לא יודע למה. לא יודע איך.למצוא הגיון במראה. שוב לא הצלחתי. 2:00 בלילה. מאוחר. יצאתי מהבית בשקט והסתכלתי לשמיים. אין כמו הלילות של יום ראשון. תובנות סוף השבוע מתפוגגות מול מציאות עקומה, היא עדיין לא יודעת שאני אוהב אותה, גם לא תדע (זהו,ביום ראשון הבא), והירח יפה. לא משוגע, יפה. צומת נחשונים. מה לעזאזל אני עושה פה? אני לבד לעזאזל!!! אני אקפא למוות ליד בובה של שני שוטרים במחלף מכוער בגלל כמה ביטים שנסחטו בזיעה של איזה יום שישי לח ומרוח? הוא ישן עכשיו בכלל! מה אכפת לו להקליד? זה עולה כסף? הוא ישן!!! אני חוזר הביתה!!!2:30!!! בלילה!!! עצרה מכונית. כוססאמוק. קיבוצניק בן 28, אוטו של amdocs, סיירת נח"ל וגרגירים של מלח ארץ בחזה. "אני אקח אותך עד קיבוץ עירון." בסדר. יש משהו בנסיעות הליליות האלה,בין הצפצופים של התראות המהירות של כביש 6 לבין העייפות מיום שלם בו אתה בן אדם אחר, שמניב שיחות נהדרות. הוא שמע על פינק פלויד. "כשהייתי ילד בקיבוץ עוד הייתי בקטע של רוקנרול, שיער ג´יפה ולדפוק את האוטו של אבא." ועכשיו? "עכשיו אני עייף." ואתה מאושר?."כן." דיברנו על מוזיקה, צבא, הורים, ועל הטמטום שגורר אותי בשעה כזאת מרחק של מאות קילומטרים כדי לחפש את עצמי במים החמים של טבריה. טמטום, חיבור. הכל. הכל עניין של ניסוח. בין לבין הבטתי אל העטיפה הכחולה הזאת. יותר מכל מדל הוא פינק פלויד המהורהרת, המתבגרת אך לאו דווקא מתוסבכת. בערך כמוני. או שלא. עם זכרונות מההוא, נו..., זה עם העניים המוזרות ועם סדרי כוחות מבולבלים והפכפכים, מראים הפלויד את היופי שבהתבגרות, את לטישות העניים, הבתוליות, את האהבות הטיפשיות, החלומות להיות משהו, את הקו הדקיק העובר בין הבוסר לבשלות ובין הלהקה הטראומתית והמכושפת לבין המוצר השלם, המזוקק, המחושל והכמעט קריר של הדארק סייד. מדל הוא דיסק קסום, ואני כבר מת להגיע לטבריה. ירדתי בכניסה לקיבוץ, לחיצת יד, נתראה. עליתי על מכונית של מחלק לחם ואכלתי הרבה מקלוני וניל. נרדמתי כשאני מחבק את הדיסקמן ומוקף בלחמניות, אני חושב שזה נקרא עולם הבא. Breathe, breathe in the air Don´t be afraid to care Leave but don´t leave me Look around and chose your own ground "קום, הגענו." "רד פה, לך 100-150 מטר ותגיע לחוף שאני לקחתי את אשתי ירח דבש, קוראים לו חוף קוראסי, יותר טוב מונציה. ביי מותק". החמיא לי המותק, ולרגע גם ונציה נראתה מחנה פליטים ליד המזבלה נוטפת הצוף של טבריה, ובכל זאת, לכנרת ולראש העין יש את אותו הירח. רק שפה הוא יותר עגול. החוף ריק, מלא הוד שכזה, שנזרק ברגעים ספורים לחייו של כל אדם במין רחמנות מזלזלת-מלגלגת מאדון עולם אשר מלך. הנוף שנפרש לפניי בפתאומיות לקח אותי הרחק הרחק לתוכניות שהיינו אחי ואני רואים עם כריכי שוקולד, וילקוטים זולים של צבי הנינג´ה זרוקים על הספה... אחח... ילדות. עוד פירורי קסם שנושרים על המין אנושי עד שהוא מתחיל לדבר, להבין ולא להבין. שקט ונעים פה. אף אחד לא יודע שאני פה, גם לא אבקי. ברגע שהירח התמזג עם הגלים הרכים והבריזה הקלילה, הבנתי מה חיפשתי פה. אוזניות. מהר. נפתח ברוחות, כמו בWYWH, בתקווה שהכל יעבור, סיד יהיה בסדר. ריפ אחד, סליידים שמיימים מאחור.יהיה בסדר. נכון?. ואם לא? נחתוך הכל לחתיכות קטנות ומחורבנות. שיזדיין העולם. קצב. גילמור לא מרפה. מושך עוד ועוד. רייט מוצג כאן כנקנקייה לוהטת. הוא הכוכב של מדל. איפה כריך המיונז שהתמוגג [התפוגג?] לאט לאט במקביל לעליית העריץ האפל? איפה המרשמלו הרגיש והפגוע של ההצלחה הגדולה? רייט במדל מפתיע, נחוש, החלטי. כוכב. תופס פינה ליד זיפי הזקן השטני של דייויד וכמעט ונתמך בו, ודייויד מחייך את החיוך השזוף והמסטול-קמעה שלו, מעביר קצוות שיער זהובה מעל שפתותיו וצוחק. ומשחק, וצוחק. כמו ביום ההוא שהיינו ילדים לרגע, טיפשים ברשות. קצב. צוללים. שקט.
