כשהאקטואליה נכנסת לחיים האישיים שלנו.
כאשר אנחנו כבר לא יכולים לכתוב שום דבר אישי מהווייתנו ואופיינו, מבלי שמיד יקטלגו אותנו באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו,
פתאום אני מרגישה נקיפות מצפון על כי אני כותבת ולוחמת נגד הדיקטטורה שמשליט עלינו הדיקטטור המנותק מהמציאות. כן זה שנופש לו ברמת הגולן עם משקפי שמש צבעוניים ורעייתו הבלונדה מלטפת את הספר עם התמונות של טבריה ותולדותיה. כן. הרגש כבר מתחיל להתערבב עם עוד בליל של רגשות.
אני שומעת בתקשורת את אחרון נציגי הממשלה האיומה הזאת
ונראה לי שהם לגמרי גמרו אומר לנקום בחצי עם שבחר בפעם הקודמת בממשלה אחרת.
הם באו לנקום. הם לא באו לשלוט. הם פה ושם מצליחים להשלים כמה וכמה פרויקטים שהתחילו הרבה קודם.
ואני? אנה אני באה? מה אני עושה עם כל האינפורמציה שאני סופגת וקולטת יום יום ושעה שעה? אני כותבת. שופכת כל מה שיש לי על הלב. כועסת וזועמת. צועקת ובוכה. ואז פוגשת שכנה חרדית נחמדה ששואלת לשלומי ואיך אני עם הרגל? ואם אני צריכה משהו אז היא עומדת לרשותי... והכל אצלי נמס. כי החיים היומיומיים חזקים מכל אידיאולוגיה ומכל ממשלה מחורבנת ככל שתהיה.
כאשר בתור לקרדיולוג כשאני נאנקת מכאבים עזים ופורצת בבכי
מישהו מתנדב מיד לתת לי את התור שלו ואני מיד מודה לו בכל ליבי
ונכנסת לרופא תוך כדי שאני מוחה את הדמעות כדי לשמוע את הבשורות הטובות. ושוב מודה לאותו אחד, לאותו הגבר הנחמד שוויתר לי על התור היקר, מודה לו בכל ליבי הקטן, ולא יכולה שלא לתהות בליבי - יכול להיות שהוא הצביע לביבי ובכל זאת הוא בן אדם. בכל זאת הוא חס עליי וכאב את כאביי.
אז כן. הגענו לשלב הבלבול.
הגענו לשלב שמיצינו את הכעס ואת העצבים ואת כל השינאה התהומית וכל מה שאנחנו רוצים זה את העם שלנו בחזרה. והעם הזה יחזור ברגע שראש הצפע יתנתק מהשלטון ואחריו כל שרשרת הצפעונים, הדוברים והמדבררים. ברגע שייסתם הגולל על קן הצפעונים, סוף סוף נוכל לחזור וליהנות זה מזה בתור עם. בתור שכנים. בתור לרופא. בתור לאוטובוס. בתור למשרד ממשלתי.
קשה לסלוח למנהיג שגרם לחצי עם לשנוא חצי עם אחר. זה קשה. אבל העולם לא עוצר מלכת. הכל עובר. גם הימים הקשים הללו יעברו. העם הזה יותר חזק מסך כל שליטיו.
סבלנות.
חיבוק ענק תמיד שמור לך אצלי.
