רק רוצה להסביר מעט
אם מישהו כאן פנוי להקשיב.
ולא ינצל את המשך השרשור כבמה נוספת כדי לריב...
הרקע לכתיבת הפוסט הזה הוא קודם כל מקום העבודה שלי. מה שקורה בפורום לא מספיק נוגע לי כדי לערער אותי, אבל כן נוטל ממני במידה רבה מקור תמיכה שהיה עשי לעזור. והחופשה הארוכה מדי של המטפללת שלי - זו נטילה של מקור תמיכה אחר...
העבודה עצמה - מכירות טלפוניות - לא עד כדי כך טראומטית אמנם, אך היא מעצימה אצלי את תחושת הזרות, ה"אדם לאדם זאב", ואת ההרגשה שאני בסך הכל ילדה קטנה שהלכה לאיבוד בעולם גדול מדי ומנוכר מדי, ובקושי מצליחה להבין מספיק מה קורה כדי לא להידרס בכבישים הסואנים ולא להירמס תחת רגלי אנשים. מרגישה יותר מאי פעם שאני פה בגלות מרה. שזה לא המקום שלי, שהחיים שאני חיה אינם החיים שאני רוצה וראויה לחיות. וכן - אני חושבת שאני ראויה לחיים אחרים. אבל לא חושבת שמישהו מלבדי מכיר בכך.
והדרישות הבלתי-פוסקות של הבת שלי, שיש צורך במשכורת נוספת פלוס עוזר צמוד רק כדי להענות להן, לא מקילות את החיים ולא מפחיתות את המתח...
כל כך הייתי רוצה לחיות חיים טהורים, חיים של יראת שמיים צרופה, של תמימות, של טוהר, כמו שראיתי אצל חברות שלי כשגרתי בישובי השומרון. סדר יום אחר, פשוט, טהור, שאין בו כל כך הרבה חומרנות, ואנשים נושאים ונותנים זה עם זה באמונה. רוצה להיות במקום שבו להיות "תמימה" זו מעלה, ולא מום שיש להתבייש בו ולשאוף להיפטר ממנו.
נכון שמקום העבודה הזה אינו מייצג ום דבר חוץ מאת עולם המכירות - אבל אני כן עושה את ההכללה כי מהשההסביבה הזאת גורמת לי להרגיש - קטנה וטיפשה ותמימה ולא מבינה עניין ולא בעלת יכולת - זה בעצם מה שאני מרגישה כל הזמן, כל החיים, בכל הסביבות (חוץ מבססיבות המאוד-תורניות ותמימות שדיברתי עליהן) - רק ששם, במקום העבודה הזה, זה מועצם כמו במראה מגדילה. או כמו זמזום שכל הזמן היה לי ברקע, ב"אחורי ההכרה", ופתאום מישהו בא ושואג לי אותו בקולי קולות, ואז אני סוף סוף יכולה לשמוע ולהבין מה זה היה, השיר הזה שרדף אותי כל השנים.
אז כן, זה זה.
