אני מאוד מסכימה
אני דווקא מאלה שכן אוהבות לקרוא, וכן צריכות לדעת, אבל לגבי ליישם, נכחתי שרוב הדברים שאני עושה הכי טוב באים משיקול הדעת, השכל הישר והנסיון שלי. ולדוגמא יש לי את אלון, כשאמא שלי נכנסה לבית חולים הוא היה בן שבועיים, ואני הייתי בת 14. לא היה לי מושג ירוק מה עושים איתו, מה נכון ומה לא נכון, אבל גידלתי אותו כמעט שלוש שנים ילד לתפארת, מחונך, בריא, רצתי לרופא כשצריך, קראתי מה שיכלתי, והסתדרתי לא רע. היום אני אדם בוגר עם הרבה יותר ידע, נסיון ואינטואיציה, ובנושאים של חינוך אני יותר קוראת כדי להשתעשע, או להתעצבן, תלוי - למשל נושא עקרון הרצף ממש מוציא אותי מהכלים, וכל ההורים האלה שמאמינים שאסור להציב לילדים גבולות וחלילה להגיד להם לא. בעעעע. מצד שני בנושא הרפואי, בעיקר בארה"ב, צריך להישאר עם היד על הדופק פשוט כל הזמן. למדתי שאין על מי לסמוך, רק על עצמי, ויש לי אינספור דוגמאות לכך. בארץ היתה לאלון רופאת ילדים מדהימה, שאהבה אותנו והיה לה אכפת מספיק כדי להודות כשהיא לא ידעה משהו וללכת הלאה. כאן זה לעולם לא יקרה. המערכת הרפואית כאן חולה בצורה שאינה ניתנת לתיקון. ראיתי את זה במעקב ההריון שלי, עם אינספור ניחושים וטעויות, ובכל אחת מהפעמים טוב עשיתי שהתעקשתי, שאלתי, חקרתי, קראתי, ו... כן, דיברתי לא מעט עם הרופא שלי בארץ. ראיתי את זה בשבועי האחרון עם פנדה, בדיוק אותו סיפור. ואני בטוחה שעם הילד שלי אני אהפוך למיני רופאה. לגבי תיאוריות גידול, חינוך וכדומה. הרי כל שני וחמישי יש טרנד חדש. אני פועלת לפי החושים שלי ומה שמרגיש ונראה לי נכון, דואגת להתייעץ באנשים שאני סומכת עליהם, ללמוד מנסיונם של אחרים, להסתכל סביבי, ולהחליט מה מתאים לי ומה לא, וכמובן דואגת לדעת מספיק על הדברים שאני עושה כדי לעשות החלטות מיודעות, למשל בנושאים של בטיחות. ובכלל, גידול ילדים, והחיים עצמם, הם דרך מלאה טעויות והזדמנויות. ואם לא נטעה אז לא נלמד, ואם לא ננסה אז לא נטעה, וכמו הילדים, גם אנחנו כהורים לומדים בדרך של ניסוי וטעיה, או ניסוי ותעיה
, ודווקא מצאתי שכישראלים שחונכו לחשוב באופן עצמאי ולנתח דברים באופן עצמאי, יש לנו את הכלים לסמוך על עצמנו, רק חבל שהרבה אנשים שכן צריכים לסמוך על עצמם ועל שיקול דעתם, נותנים לכל מיני כתבות במגזינים עם שמות מפוצצים ולכל מיני ספרים שהפכו ללהיטים לנהל להם את החיים, כי הם לא מספיק בטוחים בעצמם. טוב, סוף נאום.
