המשך
"חבל… כי כרגע? אני הגורל שלך, אני היד העליונה, אני קובע". אמרתי וצחקתי במרירות, מחייך חיוך רחב.
"מה אתה?! אלוהים!" קרא והתחיל לרוץ לעברי בכול כוחו. צחקתי בתוכי, אילו הוא היה קיים? הוא היה לצידי.
זזתי במהירות הצידה, דוחף אותו בחוזקה לתוך הארון, גורם לו ליפול ולהתערפל, לדמם מפניו. לקחתי במהירות את הבד, חונק אותו עד שלא נלחם יותר, לא זז יותר והרגשתי את נשימותיו נרגעות ומתאזנות, מאבד הכרה בהדרגה. שחררתי במהירות את הבד, לא רוצה לבזבז זמן מיותר. הוא חזק לא פחות ממני.
ניגשתי למיטה. יותר מאוחר אסדר שהיא לא תוכל ליפול.
הרמתי וסידרתי אותה, חוזר לעבר פיט ומרים אותו בקושי, גורר אותו לעבר המיטה ומניח אותו עליה, מתאמץ. הוא באמת כבד. קשרתי אותו היטב כך שלא יוכל לזוז, מחייך חיוך מרוצה ונאנח בהקלה.
לא חשבתי שאצטרך להלחם על חיי, אבל אני מניח שזה חלק מכל התענוג, מכל המשחק הזה.
ניגשתי לכיור ולקחתי מטלית, מנקה את הדם מאפי ונשען על השיש, מחכה שהדימום ייעצר והבטתי בו.
לא הייתי בטוח מאיזה סוג מעמד הוא היה. לפעמים זה לא רק המראה. אבל הפעם זה לא כל כך שינה. לא היה חשוב לי מה הוא או מי הוא. מה שחשוב היה הוא שהוא הראשון שלי, הפרק הראשון בחיים שלי.
הרצח הראשון שלי. הרצח הראשון אחרי שאשתי מתה. ההחזר הראשון שלה, הנשמה הראשונה.
אולי לרצח הזה באמת לא הייתה מטרה, אבל היי.. כל אחד צריך לפרוק מדי פעם, לא כך?
אני חייב להתחיל מאיפה שהוא, אני צריך להתאמן. אם איתו היה לי קשה, מה יהיה עם האחרים?!
מה יהיה עם החשובים באמת? עם הנוראים ביותר, אלה שאצטרך להרוג בגלל מי שהם? בגלל מה שהם עושים?!
הכול בגללם. נוכלים. בגללם האישה שלי איננה עוד, בגלל התכנונים שלהם. גם בגלל האנשים הפשוטים ותאבי הבצע, שבעצם לא שונים מהם בהרבה.
צחקתי, כולם אותו הדבר! אני לא מאמין! צריך פשוט להרוג את כולם, את כל מי שבפסגה ואת כול מי שמנסה להרוג את הפסגה!
כל כך הרבה עבודה, אימונים עד שאגיע לגדולים מכולם, לפסגה. למזלי, הגישה לשם קלה, אחרי הכול אני כבר שם בגלל אשתי, כך שזו לא הייתה הבעיה שלי. גם לא תהיה בעיה למצוא את הנוכלים הקטנים שרוצים להרוס אותם; הם קיימים בכל מקום, מכל עבר. עד אז? אטפל בהם ובכל מי ש... מגיע לו.
אפי הפסיק לדמם וניגשתי לשטוף את המטלית. ניגשתי לעברו עם המטלית הנקייה, מנקה את פניו מלאי הדם מהפגיעה בארון. סיימתי לנקות אותו ופניתי לנקות את הארון. את הרצפה השארתי לאחר כך, גם ככה הייתה לי הרבה עבודה.
חזרתי להישען על השיש, מחכה שיתעורר אבל לפתע... התחשק לי קפה. כן, אני רוצה קפה חזק.
ניגשתי לעבר המדרגות ועליתי למעלה, פותח את הדלת ויוצא לכוון המטבח.
הוצאתי לי כוס בגודל בינוני, שופך לתוכה כפית קפה שחור, כפית סוכר ומים חמים, מערבב וחוזר אחורנית.
סגרתי אחריי את דלת המרתף וניגשתי למטה, לעבר השיש, נשען ושותה מהקפה החם, מנקה מעט את פניי וידיי.
"א...אה". לפתע שמעתי אותו מצייץ וחייכתי, לוקח את הסכין הקטנה.
"בוקר אור כוכב שלי!" מלמלתי בחיוך, מביט בו.
הייתי מעט מופתע... אבל מצד שני לא, כי קרחת לא סותרת את זה שהבן אדם יהיה שעיר, לא?
גבותיו היו שחורות כמו שערות בטנו, ידיו ורגליו. החלטתי שהם מציקים לי בעיניים וניגשתי לקחת סכין גילוח.
"מ-מה אתה עושה?" גמגם בפחד ורק חייכתי, לא עונה לו עדיין.
"בבקשה לא... אני מתחנן בפנייך, לא". ביקש, דמעות מתחילות לרדת מעיניו, מנסה להשתחרר, מרעיד את גופו.
"אוי, תירגע. פשוט הגבות שלך לא... מוצא חן בעיניי". אמרתי, תופס בראשו ומגלח את גבותיו.
"בכלל... הייתי מציע לך לגלח, לייזר או שעווה". הוספתי, מניח את סכין הגילוח בכיור. "אבל כרגע זה כבר לא משנה". מלמלתי, מושך בכתפיי וחוזר לעברו.
"מ...מה אתה הולך לעשות איתי?" שאל באימה. "בבקשה, תרחם עליי, יש לי אישה ושני ילדים!" הוסיף בתחינה ונאנחתי, מעביר ידי בשערי.
"אתה פשוט נותן לי סיבות להיפטר ממך..." אמרתי בחוסר ברירה, מחייך.
"לא! בבקשה! אני מתחנן! אני אעשה הכל!!" קרא בקול, בוכה.
"אתה משעשע". הודעתי בהומור, מכווץ מעט את גבותיי ובוחן אותו. "בוא נשחק משחק קטן..." אמרתי בחיוך ולקחתי את הסכין הקטנה, מחזיק בראשו.
"אוה, רק רגע". אמרתי ולקחתי נייר דבק, מניח חתיכה נכבדת על שפתיו כדי שלא יצרח להתחלה.
"אני מקווה שאתה אוהב איקס עיגול". לחשתי לאוזנו ועיניו נפתחו, מנסה לצרוח, אך רק זמזום נשמע בחלל החדר.
הכנתי את הסכין והתחלתי לחרוט את הלוח עצמו על ראשו, דמעות יוצאות מעיניו.
נהניתי מה זה, כל כך נהניתי, חורט באיטיות ובהנעה על ראשו הקירח, מנקה את דמו ומוסיף איקס למעלה בצד הכי ימני.
"מושלם!" אמרתי, מעביר שוב את המטלית הרטובה וסוחט אותה מהדם על הרצפה האפורה. "עכשיו". מלמלתי, מסיר את נייר הדבק משפתיו.
"אאהה!" צרחה נזרקה לאוויר משפתיו. "הצילו!!!" הוא קרא, נחנק מרוקו וגורם לי לצחוק.
"ששש.. כלבלבון". אמרתי בחיוך, מלטף את מצחו ומסתובב, נעמד לצידו ומתכופף לגובה עיניו.
"עכשיו אנחנו נשחק לנו משחק של חיים ומוות. אתה מפסיד? אתה מת. אתה מנצח? אתה חופשי". לא, לא באמת. אתה עדין מת. גיחכתי.
"א-אוקיי..." גמגם, לא באמת יכול לסרב לי.
"מעולה, אז אני כבר תפסתי את האיקס". ציינתי ונעמדתי, חוזר לעמוד מול ראשו ולוקח את הכיסא הקרוב, מתיישב.
"הוא נמצא פה, בצד הכי ימיני למעלה". אמרתי ולחצתי על האיקס. הוא צעק מכאב, ממשיך להתנשף ומזיע.
"איפה אתה רוצה את העיגול שלך, פיט?" שאלתי, מצפה באושר לבחירה הגורלית שלו.
"א...אה. ש-שמאל..." גמגם במלמול.
"איפה בשמאל?" שאלתי, מתחיל להעביר את אצבעי בין הריבועים, על הריבועים. "פה? או אולי פה?" שאלתי, ממשיך להעביר וללחוץ.
"נו באמת, עד שאתה חושב, אנחנו מאבדים פה דם, רק הרגע ניקיתי אותך". מלמלתי בקול נוזף וגיחכתי, לוקח את המטלית ומנקה שוב.
"אתה עושה לי הרבה עבודה ואני לא אוהב את זה". אמרתי, נאנח וסוחט את המטלית.
"בעצם," התחיל לומר, בולע רוק. "אני רוצה באמצע את העיגול". הצליח לומר משפט שלם והתנשף, רועד.
"מסריח". הפטרתי, מעקם אפי וקם, מתיז קצת ספריי לריח טוב.
"אתה באמת צריך לדאוג אחר כך לבעיות השעירות שלך. סלח לי, אבל אני לא חובב שיער, אלא אם הוא על הראש והגבות". הסברתי.
"זאת אומרת... אצל אישה. אצל גבר רק בחזה ובגב... טוב, לפעמים, אתה יודע... גם בשני המקומות הפרטיים". מלמלתי, סתם משחק איתו עכשיו, מגחך. "לא שאני חובב באמת גברים, אבל זה משהו היגייני. לפעמים אני גם מגלח את בתי השחי. אבל זה כבר תלוי באירוע, אתה מבין? הפואנטה היא שתשתמש בדאודורנט ליפני פגישה." אמרתי בטון כועס.
"תחשוב על זה... אם היינו שוכבים עכשיו והיית מרים את היד? איך אתה חושב שהייתי מרגיש?!" השתעשעתי איתו, צוחק.
הוא רק רעד, מכווץ עיניו בלחץ, עושה אותי מאושר.
"טוב, אז אמרנו עיגול באמצע". חזרתי על דבריו, שב ללוח שלנו, משחק עם הסכין הקטנה באצבעותיי. למה לא?
התחלתי לחרוט באמצע ראשו את העיגול, זעקותיו מענגות אותי.
"די, זה לא כל כך כואב, אל תהיה רכרוכי... תהיה גבר!" אמרתי, נותן טפיחה על כתפו ומתחרט מיד, מנקה על מכנסי. "גועלי". מלמלתי ונאנחתי באכזבה.
"אוקיי, אני רוצה איקס... אממ..." התלבטתי, בוחן את ראשו המדמם ואת מהלך המשחק הבא שלי.
"פה!" החלטתי והתחלתי לחרוט על ראשו, איקס בצד שמאל הכי למטה. טוב אני מודה, אף פעם לא הייתי טוב בזה...
"תורך". אמרתי, מנקה את ראשו ואת הסכין הקטנה שלי. הוא ייבב, מכווץ אגרופיו ונושם במהירות.
"זה לא יהרוג אותך... אבל ככל שתישאר פה יותר, אתה בהחלט תמות". זירזתי אותו, רוצה להגיע לחלק הכיפי יותר.
"א-אוקי, אוקי!" נשף, מתחיל לחשוב ומזיז את עיניו במהירות, התבוננתי בו, ממתין.
"עיגול למעלה, הכי שמאלי". מלמל במהירות, רוק יוצא משפתיו.
"אתה חייב טיפול". נאנחתי והתחלתי לחרוט את העיגול, גורם לו שוב לצווח ומחייך בעונג.
הבטתי רגע בטבלה, מתחיל לצחוק כשגיליתי את הטכניקה לניצחון. "אתה יותר גרוע ממני באיקס עיגול". הצהרתי באושר.
"מ-מה? אבל..." מלמל בבלבול.</di