ולסיום, מתוך כתבה ב"הארץ" שפורסמה לפני שנה
(כדאי לקרוא את הכול, אבל מכיוון שהיא ארוכה, הבאתי כמה פסקאות שנראו לי רלוונטיות במיוחד. זו לא הכתבה היחידה ברוח הזאת, היא פשוט מוצלחת ומקיפה).
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1731195
סקר מקוון ובלתי פורמלי מ-2006 שנעשה על ידי פורטל ההורות הישראלי, Mammy, מצא שמתוך 1,418 הורים לבנים, 4.8% לא מלו את בניהם. 2% מתוכם לא מלו מתוך ההתנגדות לפגיעה בשלמות הגוף, 1.6% לא מלו כי אינם יהודים ו-1.2% נמנעו ממילה משום שזו פעולה שמכאיבה לתינוק. עוד עלה מהסקר כי שליש מההורים היו מעדיפים לוותר על הברית מילה, אולם מלים בכל זאת מסיבות חברתיות (16.6%), מסיבות בריאותיות (10.4%) ובגלל שזה חשוב לסבים והסבתות (2.1%).
המפגשים של ארגון קה"ל (קבוצת הורים לילדים שלמים) - ארגון שמעניק תמיכה להורים המתלבטים אם למול את בניהם ולכאלו שבחרו לא לעשות זאת, יכולים גם הם להעיד על המגמה. כשהארגון הוקם לפני 12 שנה, המפגשים בו נערכו אחת לשלושה חודשים ונועדו לכ-40 משפחות שלא מלו את בניהן. היום, המפגשים מתקיימים אחת לחודשיים ובכל מפגש נוכחים כ-20 הורים, שרובם מתלבטים לגבי המילה.
אחת ממקימי הארגון ופעילה בו היא רונית טמיר (46), מהנדסת תוכנה במקצועה, תל-אביבית ואם לשתי בנות בגילאי 16 ו-10 ולבן לא נימול בן 12. טמיר מספרת ש
הארגון הוקם כדי לחבר בין משפחות של ילדים לא נימולים, "אבל אחרי שנה ראינו שמי שמתעניין בעיקר הם המתלבטים ולא ההורים הוותיקים. למעשה, למדנו שלילדים לא נימולים אין בעיות כלל, בטח שלא חברתיות, ולכן ההורים שלהם לא זקוקים לתמיכה כלשהי".
מניסיונה עם ההורים לאורך השנים, אחרי שלב ההתלבטות שלפני הילד הראשון "כבר לא זוכרים על מה היתה 'המהומה'. הנושא נשכח בדרך כלל כשהתינוק בן חצי שנה". טמיר אומרת עוד כי בניגוד לצפוי לא כל ההורים המתלבטים הם "תל-אביבים, בוהמיינים, היפים, או מוזרים". היא מציינת שלפי הרישומים שלה, הרוב מגיעים דווקא מראשון לציון.
"הטיעון של הצבא הוא היחיד מכל הטיעונים שמקומם אותי, כאילו שאנחנו חיים בספרטה וכולם מגדלים פה חיילים", אומר עידו, שעבר 32 שנות אי נימולות בישראל - בגן הילדים, בבית הספר, בצופים וביחידה קרבית בצבא. על השאלה אם צחקו עליו או העירו לו בצבא, או במסגרות חברתיות אחרות, הוא משיב: "התשובה הקצרה היא 'לא, אף פעם לא צחקו עלי'. התשובה הארוכה היא שאף פעם לא עשיתי מזה סיפור; לא הסתובבתי בעירום באופן מתריס, וגם לא הסתרתי, התביישתי, או ביקשתי להתקלח אחרי כולם כדי שלא יראו.
"אמא שלי אומרת, ואני מסכים איתה, שהיא העניקה לי את הבחירה אם להיות כמו כולם או לא. כשעושים לילד ברית מילה זה כרטיס בכיוון אחד, אבל כשלא עושים - זה כרטיס דו כיווני, שאפשר לחזור ממנו אם רוצים. אני מעולם לא רציתי לחזור. אני שמח שלא עשו לי ברית מילה. אני מרגיש שלם עם עצמי, תרתי משמע".
אילת עובדת עם ילדים ודרך המקצוע נחשפה גם לילדים לא נימולים וראתה שהילדים האחרים לא עושים מזה עניין. "נכחתי ברגעים שהם הראו אחד לשני את הפיפי, כמו שילדים עושים, ולא שמתי לב שהתנהגו אליהם אחרת".
על כך מוסיפה אילה (36), אם לשני בנים לא נימולים בני 3 ו-7, את סיפורה: "התלתלים של הבן הבכור שלי מאז ומתמיד העסיקו אותו יותר מכל פרט פיזי אחר בגוף שלו. בשלב מסוים הוא גם נאלץ להרכיב משקפיים. אז אם מדברים על שונות, משקפיים הם שונות שיושבת באמצע הפנים. גיליתי שהילדים בגן לא מתייחסים באופן מיוחד לא לתלתלים ולא למשקפיים ובטח שלא להיותו לא נימול. אני חושבת שאם הייתי מחליטה למול אותו רק כדי שלא יהיה שונה מהילדים האחרים, ואז היה גדל לו שיער התלתלים הזה והמשקפיים שהתווספו, הייתי מרגישה מגוחכת".
"עברו חודשים ארוכים עד שהתגברתי על החשש שאני הופך את הילד שלי לחריג", אומר שדה, "שאלתי את עצמי מה יקרה לו בגן, בבית הספר, בצבא ועם בנות. נכחתי בכמה מפגשי הורים לילדים לא נימולים, שמאוד הרגיעו אותי. פגשתי הרבה זוגות הורים שסיפרו את הסיפור שלהם וראיתי שאלה אנשים נורמטיביים, לא תמהוניים. הבנתי שהשד לא נורא כל כך ושיהיה בסדר.
"אחרי כמה מפגשים התחדדה אצלי תחושת השלמות עם ההחלטה ובפעם הראשונה בחיים היה לי צורך לצאת מתוך האנונימיות ולהיאבק". מתוך הצורך הזה הקים ערן את אתר האינטרנט "גונן על הילד", מרכז מידע מקוון על ברית מילה. לדברי גלית, "עם השנים, אנחנו נעשים שמחים ושלמים יותר עם ההחלטה הזאת. אנחנו מבינים שהחששות שהיו לנו לא מתממשים ושהילדים מאושרים ומקובלים חברתית.
"הילדים שלנו מרוצים שלא עשו להם ברית מילה ומעולם לא כעסו עלינו, כפי שמצדדי המילה איימו שיקרה. אנשים סבורים שכשילד לא עובר ברית מילה זה רק עניין של זמן עד שהוא יבקש לעבור אותה. זה פשוט לא נכון. ההתייחסות לכך אצלנו בבית היא עניינית ופשוטה ואנחנו לא מעמיסים על זה אידיאולוגיות, מחאות ורגשות מיותרים. אנחנו רואים בהחלטה הזאת אחת מתוך הרבה החלטות הוריות שאנחנו לוקחים בחיי הילדים שלנו".
יורי (שם בדוי), בן 26, הוא סטודנט בטכניון, שעבר מילה בגיל 16. "הגענו לישראל כשהייתי בן שבע", הוא מספר, "לא עברתי ברית מילה ברוסיה כי אני לא יהודי - אמא שלי לא יהודייה, אבל אבא של אמא שלי יהודי, מה שאיפשר לנו לפי חוק השבות לעלות לישראל". יורי ממשיך ומספר שרק בגיל 15, כשהחל לקיים יחסי מין והתוודה בפני חברתו הראשונה, צברית, שאינו נימול, הרגיש שזו עלולה להוות בעיה. "הבנתי שלספר בכל פעם מחדש עומד להיות נטל והעדפתי שזה לא יהיה", הוא אומר.
יורי ביקש מאמו לבצע ברית מילה ויחד הם תרו אחר רופא פרטי. הניתוח נעשה בהרדמה מקומית ובניגוד לדבריו של ד"ר שינהר ולסברה המקובלת, ההליך דווקא לא זכור ליורי כטראומטי ולא דרש לדבריו תקופת החלמה ארוכה, או קשה. לראיה, תוך חודש הוא כבר חזר לקיים יחסי מין עם אותה חברה, אלא שאז הבין, לדבריו, "שהתחושה במגע המיני נפגעה, שזה הרס לי. הרגישות ירדה משמעותית ורף הגירוי שנזקקתי לו כדי להגיע לזקפה עלה. לפני שנתיים, כשהתחלתי ללמוד בטכניון, זה התחיל להעסיק אותי ביתר שאת. אני אדם שנוהג להביט אחורה ולצערי אני בוכה על חלב שנשפך. אז הבנתי באופן מפורש שעשיתי טעות. הייתי בן 16 והייתי אידיוט".
יורי שירת בצבא, אבל לטענתו הצבא לא היה חלק מסך השיקולים שלו, אלא מעין "בונוס שנלווה לבחירה". "במבט לאחור אני אומר לעצמי שלא ייתכן שאנשים עם איכויות נמוכות כמו אלו ששירתתי איתם בצבא ישפיעו על החלטות שקשורות בגוף שלי. אז הדבר היחיד שאני יכול להגיד לשמחתי זה שהצבא לא היה שיקול".
היית ממליץ להורים למול את ילדיהם?
"אם אין בעיה רפואית שמאלצת אותם, אז לא".
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1731195