שפם המקובלים
New member
אבולוציה, קידמה והקיר הימני.
אחת הטעויות הנפוצות ביותר בהבנה הפופולארית של האבולוציה היא זיהוי שלה עם קידמה, כאילו ישנו כח הדוחף אותה בכיוון מסוים. כיונים כאלה יכולים להיות גודל הגוף (חוק קופ ה"קובע" שגודל הגוף חייב לעלות בציר הזמן), האינטיליגנציה, ה"התאמה" או ה"מורכבות". במציאות, אם נבחר קריטריון שרירותי כלשהו כמדד לקידמה, נניח גודל הגוף, נמצא שרוב היצורים החיים היום נמצאים קרוב למינימום. אם נשרטט גרף נמצא את רובם קרוב לקיר הימני. לא משנה כמעט באיזה קריטריון נבחר- החיידקים עולים על הלוויתנים מבחינת הביומאסה, מספר המינים ומספר הפרטים. אז למה בכל זאת מוצאים יצורים גדולים ומורכבים כמו בני אדם רק בתקופה האחרונה ולא לפני 500 מליון שנה? מפני שאנחנו נמצאים מבחינות אלה קרוב קצה השמאלי של העקומה, אליה הגיעו רק יצורים מעטים. חלקית יש כאן התאמה לסביבה שונה (קיימת נישה ליצור אחד או שניים היודעים ליצור ולירות ברובה) חלקית ישנה כאן מקריות (רק במקרה שרד הומו האביליס ולא פאראנתרופוס בואיסיי. אם האחרון היה שורד ומסתעף למינים נוספים, הרובה לא היה מומצא עד ימינו, וחלקית יש כאן גם אפקט של "הילוך שיכור". אם ניקח קבוצה גדולה של שיכורים ונשים אותם ליד חומה, ככל שהם יתנדנדו להם באקראי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, יתרבו אלה הנמצאים במרחק גדול יותר מהחומה. כאן נכנס היבט אחר של האבולוציה- ההכחדה. הכחדות לא פוגעות ב"פרימיטיבים ביותר" או ב"מורכבים פחות" דווקא. למעשה, דווקא בעלי החיים והצמחים שנראים כמתקדמים ביותר הם אלה שפגיעים ביותר- מישהו מהמר שהשימפנזה ישרוד אחרי החולדות? אם נחזור לשיכורים המתנודדים שלנו, אלה שהתרחקו מהקיר הם אלה שעלולים, בסיכון הגבוה ביותר, להידרס על ידי אוטובוס. התוצאה היא שרוב השיכורים ישארו מרוכזים ליד החומה, מעטים יתרחקו וידרסו, ומעטים עוד יותר יסתובבו ברחבי העיר. בדיוק כמו באבולוציה האמיתית- רוב היצורים החיים בימינו הם חיידקים קטנים, פשוטים, "פרימיטיביים", רוב אלה שניסו להתקדם כבר אינם איתנו ( רוב הדינוזאורים, האמוניטים, כמעט כל הפרימטים הגדולים), ורק מין אחד ששרד כנגד כל הסיכויים מתעקש שהצלחתו הזמנית מוכיחה חוק טבע, הקובע שאותה הצלחה היתה בלתי נמנעת.
אחת הטעויות הנפוצות ביותר בהבנה הפופולארית של האבולוציה היא זיהוי שלה עם קידמה, כאילו ישנו כח הדוחף אותה בכיוון מסוים. כיונים כאלה יכולים להיות גודל הגוף (חוק קופ ה"קובע" שגודל הגוף חייב לעלות בציר הזמן), האינטיליגנציה, ה"התאמה" או ה"מורכבות". במציאות, אם נבחר קריטריון שרירותי כלשהו כמדד לקידמה, נניח גודל הגוף, נמצא שרוב היצורים החיים היום נמצאים קרוב למינימום. אם נשרטט גרף נמצא את רובם קרוב לקיר הימני. לא משנה כמעט באיזה קריטריון נבחר- החיידקים עולים על הלוויתנים מבחינת הביומאסה, מספר המינים ומספר הפרטים. אז למה בכל זאת מוצאים יצורים גדולים ומורכבים כמו בני אדם רק בתקופה האחרונה ולא לפני 500 מליון שנה? מפני שאנחנו נמצאים מבחינות אלה קרוב קצה השמאלי של העקומה, אליה הגיעו רק יצורים מעטים. חלקית יש כאן התאמה לסביבה שונה (קיימת נישה ליצור אחד או שניים היודעים ליצור ולירות ברובה) חלקית ישנה כאן מקריות (רק במקרה שרד הומו האביליס ולא פאראנתרופוס בואיסיי. אם האחרון היה שורד ומסתעף למינים נוספים, הרובה לא היה מומצא עד ימינו, וחלקית יש כאן גם אפקט של "הילוך שיכור". אם ניקח קבוצה גדולה של שיכורים ונשים אותם ליד חומה, ככל שהם יתנדנדו להם באקראי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, יתרבו אלה הנמצאים במרחק גדול יותר מהחומה. כאן נכנס היבט אחר של האבולוציה- ההכחדה. הכחדות לא פוגעות ב"פרימיטיבים ביותר" או ב"מורכבים פחות" דווקא. למעשה, דווקא בעלי החיים והצמחים שנראים כמתקדמים ביותר הם אלה שפגיעים ביותר- מישהו מהמר שהשימפנזה ישרוד אחרי החולדות? אם נחזור לשיכורים המתנודדים שלנו, אלה שהתרחקו מהקיר הם אלה שעלולים, בסיכון הגבוה ביותר, להידרס על ידי אוטובוס. התוצאה היא שרוב השיכורים ישארו מרוכזים ליד החומה, מעטים יתרחקו וידרסו, ומעטים עוד יותר יסתובבו ברחבי העיר. בדיוק כמו באבולוציה האמיתית- רוב היצורים החיים בימינו הם חיידקים קטנים, פשוטים, "פרימיטיביים", רוב אלה שניסו להתקדם כבר אינם איתנו ( רוב הדינוזאורים, האמוניטים, כמעט כל הפרימטים הגדולים), ורק מין אחד ששרד כנגד כל הסיכויים מתעקש שהצלחתו הזמנית מוכיחה חוק טבע, הקובע שאותה הצלחה היתה בלתי נמנעת.