../images/Emo207.gif בנות, אני צריכה חיבוק!
זאת הפעם הראשונה שאני מנצלשת לדבר כזה, כי תמיד פחדתי שאני לא אשרשר טוב, אז אם לא שרשרתי טוב, אל תהרגו אותי... בכל מקרה, אני לא יודעת למה, בזמן האחרון אני ממש בדאון, אין דברים שממש משמחים אותי כמו פעם... ועכשיו בכלל... אני בנוער העובד [האבוד] ואני מדריכה [בלי חניכים וטוב שכך!] ואני מרגישה שחונקים אותנו שם. כל יום יש לנו משהו שאנחנו חייבים לבוא אליו, וזה משתלט על כל שאר הזמן, ומה שהכי שבר אותי סופית קרה לפני כמה דקות. יש לנו השתלמות מדריכים בשישי-שבת, ואני ממש ממש
ממש לא רוצה לצאת. היום זה יום אחרון להרשמה, והמשצ"ית [מלווה שכבה צעירה] התקשרה אליי עכשיו כדי להגיד לי להירשם. אמרתי לה שאני לא רוצה, והסברתי לה שיש לי עוד דברים לעשות [רייבן באה לישון אצלי+מבחן ענק בלשון שהודיעו לי עליו אתמול והוא על כל החומר שאי פשם למדנו, והוא בתחילת השבוע]. היא התחילה להגיד לי שאני חייבת לבוא, ושבתור מדריכה זאת ההתחייבות שלי וזה בדיוק כמו שאני לא יכולה להבריז מישיבת מדריכים כי 'לא בא לי'. בקיצור, היא חפרה לי ככה רבע שעה בטלפון, ואני עוד שנייה בכיתי לה שם. איכשהו הצלחתי לנפנף אותה ואז היא עוד שולחת אנשים מהקבוצה שלי שישכנעו אותי לצאת. קיצור, אני ממש מצטערת על החפירה, הייתי צריכה לפרוק. הפואנטה היא, שאני מרגישה שהם ממש משתלטים לי על החיים ומכתיבים לי מה אני צריכה לעשות וכאלה, ומכל המצב הזה אני נהייתי ממש עצבנית וממש בדאון. יעזור לי אפילו חיבוק אחד, אפילו יספיק לי לראות שבאמת קראתן את זה. תודה