אומרים עלי שאני לוחמת

[eliii]

אולי זה הזמן בשבילך

להתחבר למשמעות האמיתית של טאי צ´י שעד כמה שאני יודע בבסיסו לא דוגל באומנויות שעלולות לסכן את האדם...וגם לא באמנויות שגורמות לליבו של אדם לפעום במהירות...קראתי פעם שלפי פילוסופית הטאי צ´י מס´ פעימות הלב הוא מוקצב.......עוד קראתי בכתבה בידיעות עם ניר מלחי שכשהוא הגיע ליפאן ללמוד טאיצ´י הוא היה צעיר בעל מסת שרירים מרשימה במיוחד אבל בני השישים שהתאמנו איתו שם בכיתת הטאי צ´י עשו בקלות תנועות שהוא "נקרע" כדי לנסות ולעשות אותן היטב....הייתה כתבה בMSN.CO.IL לפני כמה ימים שנושאה היה כפר אי שם שתושביו מגיעים לגיל 100 פלוס בממוצע בבריאות ראויה לקנאה...סודם טוענת הכתבה בהרבה עצלנות!!! הם מבלים את רוב זמנם ברכילות משחקי שחמט וכדומה...עוד טוענת הכתבה כי שום ספורטאי צמרת לא הגיע לאריכות ימים יוצאת דופן....אגב אם תשימו לב הוגי דעות ואנשים שמשתמשים בשכלם ובמיוחד אלו מהם שיש להם מעריצים או חסידים כגון ראשי ממשלה או רבנים בעלי השפעה זוכים בדרך כלל(אלה מהם המזדקנים...והם לא מעטים בכלל) לזקנה צלולה ובריאה יחסית....(אמנם מצד אחד אפשר לומר שאולי דווקא בגלל שהם נולדו מעיקרם עם הרבה כוח חיים הם הפכו למנהיגים והוגי דעות...מצד שני אולי פשוט ההרגשה הפנימית היוקדת בליבם כי יש בהם צורך....היא המעניקה להם את הרצון והכוח להוציא מעצמם עוד ועוד...ואם זה כך אזי עלינו(האזרחים הקטנים

) לחפש את זה אצלינו... את הדרכים להוציא מעצמנו את האנרגיה.. את הצלילות הזאת...כי בסופו של דבר הכל בראש....

...מכל ה

..(מקווה שהסמיילים יצליחו

) נ.ב אני יודע שהודעה הזו יותר משדנה בדברים בסקירה לוגית ,השליכה רעיונות מהמותן...אבל זו הייתה מטרתי לזרוק רעיונות...ואם אחד מהם יתאים אני בטוח שתדעי איך להשתמש בו....(אגב אני מרשה גם לרואים האחרים להשתמש בהם

).

 

[eliii]

מה שאני אומר זה......אולי זה הזמן

להתעסק יותר בפיתוח מנטאלי של עצמך ופחות לדחוף ב"כוח" את גופך קדימה דבר שעלול לגרום לגופך אפילו נזק אם תעברי את הגבולות. ותאמיני לי הגבולות עלולים להיות בלתי מוחשיים להפליא...אולי התאונה הייתה מין רמזור אדום בשבילך סימן שאמר בצורה מאוד ברורה שספורט כסחיסטי בעל סיכונים הוא לא ה"קטע" שלך..הוא יכול להיות נהדר להמון אחרים ובאותה מידה הרה אסון לכאלה שהוא לא מתאים למבנה גופם ונפשם...יש המון דרכים ש"לא לוותר" לעצמך לממש ו"כן"לדחוף את עצמך קדימה. אמנם יש לבור נתיבים שיוליכו הלאה במקום להתנגש בקירות שאפילו אם נחדור אותם הם יאיטו אותנו ויפוצצו לנו את הצורה הקירות זה סוג המחשבה שאומר אני חייבת לחזור ומהר למה שהייתי לפני ולהיות אפילו טובה יותר.....זהירות קיר לפנייך!!! הנתיבים שיש לבור הם.."או קיי כאלה כאלה הם נתוני הפיזיולוגיים כעת באיזה תחומים אוכל להפיק מעצמי את המירב עם הנתונים האלה?"..מקווה שהפעם הצלחתי להבהיר מעט את הרעיון הכללי...

 

[בן טל-שחר]

אלי - מעניין, תודה - וברוך הבא!!! ../images/Emo6.gif ../images/Emo39.gif ../images/Emo45.gif

 

[eliii]

סחתיין שחר ,על קבלת הפנים,,,,,,,

הלבבית

יש כאן בקבוק יין אצלי על השולחן אז אנצל את ההזדמנות החגיגית להרים

להצלחת הפורום אז "לחיים" ו

לכולנו ו "כיפק" לשחר על הפורום החדש (בהנחה ש כיפק זה דבר טוב

...מה זה בדיוק?!).....(ובהנחה נוספת ששחר הוא שמך הפרטי חיחיחי

)

 

[בן טל-שחר]

יאללה, לפתוח את הבקבוקים ../images/Emo48.gif ../images/Emo48.gif ../images/Emo48.gif

ולחגוג!!!!

אגב, שמי הפרטי הוא בן, כפי שתראה בסופה של ההודעה הזאת, שתכף יגיע... מי מצטרף לחגיגה?!?! שלכם בן, מנהל הפורום החדש וה-Coooooool שלנו - דרך הלוחמים!!!

 

[דוד כפרי]

"נשבר לי", ולא פעם אחת

התגייסתי לסיירת גבעתי ונפגעתי ברגליים (פגיעות שחיקה). לא קיבלתי את חוסר יכולתי לסיים מסלול, אז הלכתי לקורס-מ"כים ולקורס קצינים אג"מי כדי להגיע לקורס קציני מודיעין ("אם לא לוחם, לפחות קצין!"), ושם פגעתי ברגליים עוד יותר: מיניסקוס קרוע בשתי הברכיים, התמתחות-יתר של הרצועות הברכיים ובקרסוליים, נקעים חוזרים בשני הקרסוליים, צליעה קשה, כאבים ללא סוף. ניתוח אורתוסקופיה בברך ימין, שאחריו שישה שבועות על הגב ועוד חצי-שנה של פיסיותרפיה - רק כדי לחזור למצב בו הייתי לפני הניתוח!

וכאבים... הטאי-צ´י העמיד אותי על הרגליים, ועל זה אני אסיר תודה למורה שלי, ניר מלחי. אבל זה לקח הרבה זמן והרבה כאבים, ולעולם לא אחזור להיות שוב בן 18 היכול לרוץ כל היום ולרקוד בלילה. הפרופיל הרפואי שלי היה 82, היום הוא 45. אני יכול לרוץ מרחקים קצרים, כשאין ברירה, אבל אם אחזור לג´וגינג הברכיים שלי לא יעמדו בזה ליותר מכמה חודשים. במשך כ-9 שנים הייתי "תחנה מטאורולוגית", וידעתי לפי הכאבים המתגברים בברכיים מתי ירד גשם. מצבי היום (אחרי יותר מ-12 שנה כתלמידיו של ניר מלחי) הרבה יותר טוב - לא מושלם. אבל אני לא יכול להפסיק להתאמן. כשאני לא מתאמן, הברכיים שלי חוזרות לכאוב, הגוף שלי נוקשה, הגב נתפס, התגובות נעשות איטיות, כאילו אני נע כל הזמן דרך איזה מרק סמיך בזמן שכל העולם ממשיך בעניניו כרגיל... אבל למדתי המון על יציבה נכונה: איך לעמוד נכון בטאי-צ´י כדי שהברך לא תכאב. תלמידים ומדריכים ב"מרכז הישראלי לטאי-צ´י" פונים אלי לקבל עצות בתחום, ואני עוזר לאנשים להימנע מטעויות מזיקות. למדתי המון על שחרור: כשהגב התחתון והבטן משוחררים, הלחץ על הברך הרבה יותר קטן. אני מלמד אנשים להשתחרר, כדי למנוע ולתקן בעיות גב וברכיים. למדתי המון על התמדה: השיםור במצב לא באה במכה אחת, אלא בעליות וירידות, גלים החוזרים על עצמם: היום כואב, מחר לא, מחרתיים יכאב (אבל כבר התמודדתי עם הכאב הזה, אני מכיר אותו ויודע שלא מתים ממנו), בשבוע הבא לא, בעוד חודש שוב יכאב, אבל קצת פחות, ובחורף הקרוב שוב אצטרך לשים על הברכיים תחבושת מחממת, כי הקור חודר לעצם - אבל פחות מבשנה שעברה, וגם עם זה אני יודע להתמודד. כשכואב לתינוק, הוא בוכה בהיסטריה - כי מעולם לא כאב לו, אין לו מושג זמן, והוא לא יודע שהכאב יעבור. עם כל הצרות שהבגרות מפילה עלינו, את היתרון הזה אנחנו בכל זאת מקבלים: אנחנו יודעים שכבר סבלנו יותר בעבר, שזה יעבור (גם אם זה יחזור), ושאפשר (גם אם קשה) להתמודד עם זה. למדתי גם לקבל את עצמי - לא כמו שכמה אחרים כאן כתבו, בצורה פילוסופית, אלא כחלק מהזרימה בחיים: אם אתמול לא כאבו לי הברכיים ויכולתי לרדת מאוד נמוך באימון, זה לא אומר שהיום הן לא כואבות; היום-עכשיו-כרגע-בשניה הזו - אני צריך לבדוק את עצמי מחדש, להיות "כאן ועכשיו" עם הברכיים שלי, ועם הגב והקרסוליים, כדי להתאמן נכון, להוציא את המירב מהאימון (שעליו אני לא יכול לוותר) בלי לפגוע בעצמי. וגם למדתי לעשות דברים שלא האמנתי שאני יכול: לרדת עד לגובה הברך ב"להוציא מחט מקרקעית הים", לעמוד על רגל אחת (יציב!? אני?! לא נוקע את הקרסול?!) בבעיטות, לעמוד שעה ב"צאן-צ´ואן"... וכל זה בזכות הטאי-צ´י. אל תישברי. מותר להתייאש - כל זמן שיודעים שזה זמני. מותר להפסיק להתאמן - לשבוע, חודש או שנה - ולחזור לזה כשמרגישים ש"זה מתאים". מותר לצעוק, לקלל, לבכות. אסור להישבר. גם כשהכאב קשה מנשוא, מחזיק אותך ערה לילות רצופים, מתיש אותך - אל תישברי, כי את יודעת שזה יעבור. את יודעת שהכאב לא יימשך לעולם. את יודעת שאימון נכון בטאי-צ´י, ואולי גם טיפולים ברפואה אלטרנטיבית למיניה, יכולים להפחית את הכאב. ואת יודעת שיש הרבה שמצבם גרוע משלך. הרבה התמדה, סבלנות, וגם - אין ברירה אלא להגיד זאת - יכול לקבל את המשברים שבדרך... ולדעת שבסוף זה יעבור!

 

[בן טל-שחר]

ברוך הבא לפורום "דרך הלוחמים", דוד! ../images/Emo39.gif

ובנוסף לכך רצוני לומר לך ש: א. סיפורך מדהים!... ב. אני אשמח מאוד אם תישאר בסביבה... כפי שבוודאי ראית, יש לך *הרבה* מה לתרום כאן... ג. כבר אמרתי לך שיש לך הרבה מה לתרום כאן לפורום? שלך בהערכה רבה בן