אופוזיציה (ספויילר: מדובר בתעמולת בחירות)
אם יש משהו שליבוביץ מלמד אותנו הוא שמערכת ערכית שאיננה מוכנה לתפקד כאופוזיציה היא לא מערכת ערכית כלל. ולא, הכוונה לא להיות מוכנים לשבת בספסלי האופוזיציה בזמן שמישהו אחר מנהל את העניינים, אלא להיות קול פעיל שחושף תדיר את הניהול במערומיו, שמצביע תדיר על חוסר הערכיות שלו ושלא נותן לו לרגע לשכוח שהוא צריך לתת דין וחשבון לאנשים, דהיינו לבעלי הערכים. זה לא משנה עם העמדות הדתיות שלי הן קיצוניות לצד זה או אחר, מתונות או מורכבות, כל עוד אני, בעמדות אלו, חלק משיח שאני יודע שאיננו מבקש כלל להיות זירה של ערכים ואינני מבקש להפוך אותו לכזה אזי עמדותי הן מילים באויר ואני רק תורם את חלקי בייבוש המתמשך של השיח הערכי ובתוכם של מה שאני מכנה "ערכיי" תוך הונאה עצמית.
הפחד מלהיות אופוזיציה כמו גם השיקול הכביכול פרגמאטי לנסות ולחדור איכשהו אל ליבם של שוחרי השיח הקיים - הוא ביטול עצמי והריגת כל סיכוי למימוש ערכים כלשהם על-ידי עצם הקמתו של שיח ערכי. המחשבה שהנה אני משמיע קול או נותן את קולי למישהו שמייצג אותי פחות או יותר בתוך השיח הקיים ובזה באה לידי ביטוי יכולת הפעילות שלי לטובת ערכיי, היא אשליה. ראשית למעשה לא שיניתי כלום שכן מחר אתעורר לאותו שיח חסר ערך של יום אתמול שכלל איננו מנוהל כמאבק בין קולות ערכיים ענייניים מכאן ומכאן, ושנית בכך שלא דרשתי "אופוזציה עכשיו!" כזו שעושה הכל בשביל לשנות את עצם השיח, תרמתי בכך את חלקי להנצחתו ולביטולי העצמי. הפחד מלהיות אופוזיציה הוא גדול והוא מאמן אותנו לחיות באשליה שכל עוד אמרנו את דברנו כלה ונחרצה אז הכל בסדר, כי אין דבר יותר נורא משלא סופרים את הקול שלך ושהכי חשוב, כמובן, זה לנסות לשנות "מבפנים". ככה בדיוק השיח הקיים מנצח אותנו, על-ידי שהוא הורג את האופוזציונריות והופך אותה למעין קואלציה "וואנאבי".
כל זה נכון לגבי מצבה העגום של היהדות הדתית, כפי שליבוביץ טען והראה. תמיד יהיו אלו שיתלו תקוותם בגורמים נוסח צה"ר, אמסלם, וכדו' מתוך האשליה שחדירת מתינות דתית לקונצנזוס תעשה משהו מלבד לחזק את הרעיון האנטי-ערכי ואנטי-דתי של קונצנזוסיאליות ותותיר את הדתיות כאפיזודה אופנתית חולפת של ציבור שאיננו מעוניין כלל באמת בדתיות. או לחילופין יהיו אלו שימשיכו להחזיק בעמדותיהם הדתיות מכאן ומכאן בלי לנסות אי פעם לשנות את השיח הדתי, ירגישו מאוד טובים עם עצמם תוך צקצוק לשון מתנשא אך אימפוטנטי ביחס לשותפיהם האחרים בשיח, ולמעשה ישמשו פיונים מטופשים בשיח האמיתי שמנהל אותם.
כל זה נכון לא פחות, באופן עגום לא פחות, וקיומית מטריד אף יותר, לגבי השיח הפוליטי שלנו. האנלוגיה היא מלאה.
וזו הסיבה בגללה אני מצביע ל'ארץ חדשה'. על אף שעמדותי הפוליטיות מיוצגות לכאורה אחת לאחת על-ידי מפלגה אחרת, ואפילו אחת המפלגות היחידות שאפשר לדעת בודאות שלא תשנה את קולה אחרי הבחירות, לראשונה אני רואה מפלגת אופוזיציה במובן האמיתי של המילה. במובן הפשוט המעשי והבריא של המילה.
השיח הפוליטי כיום בנוי כך שהוא לא מהווה כלל זירה לעמדות שונות. הוא איננו בנוי כלל לייצוג אמיתי של אינטרסים שונים ומנוגדים שכן הוא מתרחק מענייניות לטובת כח קונצנזוס ורטוריקה, ועל כן גם לא משקף את התפלגות האינטרסים של הציבור אלא את התפלגות הכח לשני גושים מופשטים שתמיד יבקשו לטשטש בעיות במקום להיות ענייניים, ושתמיד יהיו מחוייבים מבחינה רטורית לאידיאולוגיה כלשהי (ועל כן ישמרו אותה גם אם אבד עליה הכלח) ואילו מעשית יהיו מחוייבים רק לשימור קונצנזוס סביבם על-ידי פוליטיקה של "הם" ו"אנחנו" וכל מה שמחזק פוליטיקה כזו. מי שמבין שזהו המצב כבר הרבה שנים ושהוא מחמיר ומחמיר, אדם זה גם מבין שהקול שלו הוא לא קול, ושמזמן הקול שלו לא היה קול, תהא המפלגה שהוא מצביע לה אשר תהיה, וזאת כאמור בגלל העלמותה הטוטאלית של רעיון האופוזציה בישראל. כיום, לראשונה אוכל לומר לעצמי שבהצבעתי באמת תרמתי משהו למען שינוי השיח הפוליטי בישראל ולמען ערכיי הפוליטיים מלבד להמשיך ולשחק מחניים.
סליחה על ההתפרצות, בכל זאת מדובר לדעתי באיזה רוח משמעותית של שינוי סוף סוף אז חשבתי שחשוב להגיד משהו.
אם יש משהו שליבוביץ מלמד אותנו הוא שמערכת ערכית שאיננה מוכנה לתפקד כאופוזיציה היא לא מערכת ערכית כלל. ולא, הכוונה לא להיות מוכנים לשבת בספסלי האופוזיציה בזמן שמישהו אחר מנהל את העניינים, אלא להיות קול פעיל שחושף תדיר את הניהול במערומיו, שמצביע תדיר על חוסר הערכיות שלו ושלא נותן לו לרגע לשכוח שהוא צריך לתת דין וחשבון לאנשים, דהיינו לבעלי הערכים. זה לא משנה עם העמדות הדתיות שלי הן קיצוניות לצד זה או אחר, מתונות או מורכבות, כל עוד אני, בעמדות אלו, חלק משיח שאני יודע שאיננו מבקש כלל להיות זירה של ערכים ואינני מבקש להפוך אותו לכזה אזי עמדותי הן מילים באויר ואני רק תורם את חלקי בייבוש המתמשך של השיח הערכי ובתוכם של מה שאני מכנה "ערכיי" תוך הונאה עצמית.
הפחד מלהיות אופוזיציה כמו גם השיקול הכביכול פרגמאטי לנסות ולחדור איכשהו אל ליבם של שוחרי השיח הקיים - הוא ביטול עצמי והריגת כל סיכוי למימוש ערכים כלשהם על-ידי עצם הקמתו של שיח ערכי. המחשבה שהנה אני משמיע קול או נותן את קולי למישהו שמייצג אותי פחות או יותר בתוך השיח הקיים ובזה באה לידי ביטוי יכולת הפעילות שלי לטובת ערכיי, היא אשליה. ראשית למעשה לא שיניתי כלום שכן מחר אתעורר לאותו שיח חסר ערך של יום אתמול שכלל איננו מנוהל כמאבק בין קולות ערכיים ענייניים מכאן ומכאן, ושנית בכך שלא דרשתי "אופוזציה עכשיו!" כזו שעושה הכל בשביל לשנות את עצם השיח, תרמתי בכך את חלקי להנצחתו ולביטולי העצמי. הפחד מלהיות אופוזיציה הוא גדול והוא מאמן אותנו לחיות באשליה שכל עוד אמרנו את דברנו כלה ונחרצה אז הכל בסדר, כי אין דבר יותר נורא משלא סופרים את הקול שלך ושהכי חשוב, כמובן, זה לנסות לשנות "מבפנים". ככה בדיוק השיח הקיים מנצח אותנו, על-ידי שהוא הורג את האופוזציונריות והופך אותה למעין קואלציה "וואנאבי".
כל זה נכון לגבי מצבה העגום של היהדות הדתית, כפי שליבוביץ טען והראה. תמיד יהיו אלו שיתלו תקוותם בגורמים נוסח צה"ר, אמסלם, וכדו' מתוך האשליה שחדירת מתינות דתית לקונצנזוס תעשה משהו מלבד לחזק את הרעיון האנטי-ערכי ואנטי-דתי של קונצנזוסיאליות ותותיר את הדתיות כאפיזודה אופנתית חולפת של ציבור שאיננו מעוניין כלל באמת בדתיות. או לחילופין יהיו אלו שימשיכו להחזיק בעמדותיהם הדתיות מכאן ומכאן בלי לנסות אי פעם לשנות את השיח הדתי, ירגישו מאוד טובים עם עצמם תוך צקצוק לשון מתנשא אך אימפוטנטי ביחס לשותפיהם האחרים בשיח, ולמעשה ישמשו פיונים מטופשים בשיח האמיתי שמנהל אותם.
כל זה נכון לא פחות, באופן עגום לא פחות, וקיומית מטריד אף יותר, לגבי השיח הפוליטי שלנו. האנלוגיה היא מלאה.
וזו הסיבה בגללה אני מצביע ל'ארץ חדשה'. על אף שעמדותי הפוליטיות מיוצגות לכאורה אחת לאחת על-ידי מפלגה אחרת, ואפילו אחת המפלגות היחידות שאפשר לדעת בודאות שלא תשנה את קולה אחרי הבחירות, לראשונה אני רואה מפלגת אופוזיציה במובן האמיתי של המילה. במובן הפשוט המעשי והבריא של המילה.
השיח הפוליטי כיום בנוי כך שהוא לא מהווה כלל זירה לעמדות שונות. הוא איננו בנוי כלל לייצוג אמיתי של אינטרסים שונים ומנוגדים שכן הוא מתרחק מענייניות לטובת כח קונצנזוס ורטוריקה, ועל כן גם לא משקף את התפלגות האינטרסים של הציבור אלא את התפלגות הכח לשני גושים מופשטים שתמיד יבקשו לטשטש בעיות במקום להיות ענייניים, ושתמיד יהיו מחוייבים מבחינה רטורית לאידיאולוגיה כלשהי (ועל כן ישמרו אותה גם אם אבד עליה הכלח) ואילו מעשית יהיו מחוייבים רק לשימור קונצנזוס סביבם על-ידי פוליטיקה של "הם" ו"אנחנו" וכל מה שמחזק פוליטיקה כזו. מי שמבין שזהו המצב כבר הרבה שנים ושהוא מחמיר ומחמיר, אדם זה גם מבין שהקול שלו הוא לא קול, ושמזמן הקול שלו לא היה קול, תהא המפלגה שהוא מצביע לה אשר תהיה, וזאת כאמור בגלל העלמותה הטוטאלית של רעיון האופוזציה בישראל. כיום, לראשונה אוכל לומר לעצמי שבהצבעתי באמת תרמתי משהו למען שינוי השיח הפוליטי בישראל ולמען ערכיי הפוליטיים מלבד להמשיך ולשחק מחניים.
סליחה על ההתפרצות, בכל זאת מדובר לדעתי באיזה רוח משמעותית של שינוי סוף סוף אז חשבתי שחשוב להגיד משהו.